יום שישי, 27 בפברואר 2009

לזכרה של יונה אילון







לפני כשבוע חגגתי בשעה טובה עם משפחתי את יום הולדתה של אמי ואת יום הנישואין של הורי.




יום לאחר מכן נפטרה יונה אילון, אמם המופלאה של אורי ודנה-אמה, שניים מהאנשים היקרים לי ביותר עלי אדמות.



ההכנות לאירוע המשפחתי לוו בתחושת הפרידה המתקרבת מיונה, שהתמודדותה המדהימה עם חייה ועם מותה המתקרב היוותה עבורי שיעור רוחני מתמשך. כשאני מנסה לבטא במילים את השיעור הזה- את ההשראה שקיבלתי מיונה- עולים לי שני משפטים.
הראשון הוא- המוות כמורה לחיים.





השני- הלקוח מתוך ההספד שספד לה אורי, בנה: "אמא שלי ידעה לברוא את עצמה מחדש וזאת מבלי לאבד את שאספה בדרך".



אני מתבוננת מחדש על תמונות האלבום שהכנתי להורי. אני רואה את הניצן של עץ השקד הנפתח והופך לפרח (איך הוא פורח בדיוק ברגע הנכון); את העלים הנושרים לאדמה (האם העץ מתאבל על פרחיו?); את העלעלים הירוקים הקטנטנים המתחילים לבצבץ מתוך הענפים הערומים (איך יופי יכול לשבור את הלב לרסיסים); את התמונות שיצאו לא בפוקוס (כיצד מרגישים כשלא מצליחים לראות? כיצד מרגישים לאחר שמתים?); את חורבות הבית הפלסטיני ההרוס, המעוטרות בכתובת הגרפיטי (האם מותר לצחוק בלוויות? מהו סוד קסמו של היופי הטמון בשבור?).




" העצים שעלו מן הטל, נוצצים כזכוכית ומתכת. להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת".
(נתן אלתרמן).

יום ראשון, 8 בפברואר 2009

קטעים נבחרים מתוך פגישה שמעולם לא התקיימה

נוכחים: בלוגספוט, המנהל הבדוי של הבלוג שלי.
אני.
תפאורה: חדר משרדי בבניין בפלורנטין. על השולחן מונחים בצורה מסודרת- יומן פגישות פתוח ועט. על הקיר תלויות בסדר מופתי- תמונות של בלוגספוט מהפגנות שונות- אוחז שלט, צועק במגפון, נאבק עם שוטר, מחובק עם וואג'י מבלעין. ללוח המודעות מחוברות בנעצים- הזמנות להרצאות ולהופעות בגדה שמאלית ולחוגי בית של חד"ש.


(אני נכנסת בסערה ובהתנשפות למשרד לאחר טיפוס של ארבע קומות ברגל.
בלוגספוט מסתכל על השעון ונאנח).
אני: סליחה על האיחור. באמת סליחה.
בלוגספוט: (ביובש) זה בסדר. מתחיל להתרגל אליך (מחייך חיוך קטן וצר). קפה?
אני: כן, תודה.
בלוגספוט מכין לנו קפה ומתיישב ליד השולחן.
לוגמים קפה ושותקים.
אני: תודה על הקפה. סליחה שאיחרתי. לא יודעת מה קורה לי.
בלוגספוט: לא נורא. זהו, עבר. מה שלומך חוץ מזה? חזרתם הביתה?
אני: אני בסדר, נראה לי. חזרנו הביתה. (מחייכת).
האמת שאני מרגישה קצת מפוזרת בזמן האחרון, לא מצליחה להתרכז.
בלוגספוט: אני שם לב...
אני: כן, אני מתנצלת. הבטחתי שאכתוב לפחות פעם בשבוע ואני פשוט לא מספיקה.
בלוגספוט: תראי, זו החלטה שלך, אבל חבל לי, את מאבדת את המומנטום, את מאבדת את הקהל שלך.
אני: כן, אני יודעת, אתה צודק.
בלוגספוט: את גם הבטחת לי בזמנו שתעלי לבלוג ציורים ושירים. מה קורה עם זה?
אני: (שופכת קצת קפה על השולחן מרוב לחץ. קמה להביא סמרטוט) זה מתעכב.
בלוגספוט: (מפלבל בעיניו) מה קרה? שכחת את זה על איזו ספינה לעזה? בודקים את זה כרגע מיטב בחורינו בלב ים?
אני: מצחיק מאוד.
בלוגספוט: לא התכוונתי להצחיק אותך. את באמת מגזימה. אם אני שולח אותך לתחרות ריצה עם קסיופאה, הצבה שלי, היא אוכלת אותך בלי מלח.
אני: צודק, צודק, מה אני אעשה. ככה אני. קצת איטית.
בלוגספוט: תשמעי, זה לא יילך ככה. את חייבת לתפוס את עצמך בידיים ולהתחיל להתניע.
אני: צודק, צודק.
בלוגספוט: ואני גם רוצה הצהרות פוליטיות יותר ברורות. די עם ההתפלספויות. את חייבת לכתוב משהו על הבחירות. אני רוצה שתכניסי גם קישור לאתר של חד"ש. זה ברור? את מקשיבה לי? ליברמן מחכה מעבר לסיבוב ואי אפשר יותר לחכות.
אני: ליברמן? איך הגענו לליברמן?
בלוגספוט: תשמעי, אני יודע שזה לא בדיוק הסגנון שלך. אני יודע. אבל אין לנו זמן עכשיו. את מבינה מה אני אומר לך? עוד יומיים הבחירות. ומצבנו מעולם לא היה גרוע יותר.
(אני שותקת. כוססת ציפורניים בעצבנות. )
בלוגספוט: ועוד משהו. את חייבת להכניס קצת סיפורים יותר צהובים. מתחיל להיות יבש כאן. הבצורת מייבשת לך את המחשבה. קצת סיפורים על כסאח עם הבעל, דיווחים טרגי-קומדיים ממפגשים משפחתיים. אל תסתכלי עלי ככה. זה העולם. זה מה שמעניין אנשים.
אני: תשמע, אני צריכה לחשוב על זה.
בלוגספוט: מה יש לך לחשוב כל כך הרבה. זו הבעיה שלך, אני אומר לך. את חייבת לשחרר קצת.
(אני לוקחת עוד שלוק מהקפה. הוא קר.)
בלוגספוט: ומה קורה ברהט? מה עם המכתבים שהם כתבו לילדים שנפצעו בעזה?
אני: (מחייכת). הם בסדר גמור. העברתי את המכתבים ביום רביעי.
בלוגספוט: יופי, אני שמח לשמוע. את רואה, כשאת קצת מזיזה את עצמך, את בסך הכל די בסדר.
אני: (מחייכת. מרגישה כמו ילדה שזכתה למחמאה מהמורה הנערץ. מעיפה מבט בפלאפון ורואה שהשעה כבר 11:27. החיוך נעלם בפתאומיות ואני ממש נלחצת).
בלוגספוט, אני ממש מתנצלת, לא שמתי לב לזמן, אני חייבת לטוס.
בלוגספוט: תשמעי, זה לא יכול להימשך ככה. קודם את מאחרת ועכשיו את חייבת ללכת. תסתכלי על עצמך. את חייבת לקחת את עצמך בידיים.
אני: (שותקת בעצבנות. איזה בוקר מאעפן. אוספת במהירות את התרמיל, הצעיף, המעיל והפלאפון. התרמיל נופל לי על הרצפה וכל מה שבתוכו מתפזר- החדר מתמלא בחרוזים צבעוניים, חוטים, דפים, צבעים, קלמרים. בלוגספוט ואני כורעים על הרצפה והוא עוזר לי לדחוס לתרמיל את רכושי החשוף.)
בלוגספוט: טלי, תשמעי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה. אולי את צריכה איזו חופשה קצרה. תחשבי על זה. טוב? נהיה בקשר. הי, לא לצאת מכאן כל כך מבועסת. אני לא מרשה. (מוציא מהמגירה חבילת שוקולד ומדבקות של פרפרים ונותן לי. מחייך). אל תסתכלי עלי ככה. זה שוחד טהור. שוחד בחירות.
אני: (מחייכת). תודה בלוגספוט. בסך הכל אתה די בסדר. מה הייתי עושה בלעדיך. (יוצאת מהחדר ובדרך מפילה את סלסילת העיתונים. פרצופיהם של לבני, ברק, נתניהו וליברמן שטוחים על הרצפה ומתבוננים בי בעיניים מזוגגות).