ברוכה הבאה רות

 את ישנה עכשיו בתוך המנשא. מקופלת ורגועה. הנשימה שלך קצת כבדה. אני מרגישה את המשקל שלך נח על הכתפיים, הגב והבטן שלי. חום הגוף שלך מחמם לי את הבטן. ששה שבועות ויום. מי היה מאמין. ברקע יהודית רביץ שרה לי ולך את השיר המופלא "את עושה אותי אמא". שיר שכבר שנים הופך לי את הבטן וממלא לי את העיניים בדמעות. אוי, קטנה שלי, שאלוהים ישמור עליך. פלא שלי. ברוכה הבאה לעולמנו זה, הזר והמוזר. אני רוצה לברך אותך. במה אברך אותך? שתחיי כל רגע מחייך. שתהיי קשובה ונאמנה ללב שלך, לגוף שלך. שתשמרי על עצמך. שתהיי  אמיצה ולא תתני לפחד לעצור אותך מלחיות, מלהאמין, מלקוות, מלאהוב. אנא אלי, שמור על הילדה שלי ועל הילדים כולם. שמור על בני אדם וחוה שבראת בצלמך. 

שירטיול

במעלה ההר אני מתנשמת, שביל שרגלי מכירות היטב

ובכל זאת הנשימה נעתקת

והנה המכתש פרוש שוב לרגלי

על שלל צבעיו ומרחביו

השמש עולה ומציצה מבעד לחלונות האבן

 

הצללים מציצים מבעד לסדקים שבסלע

כאשר מניחים את הלחי על הסלע הלבן והקריר

ניתן לחוש לרגע, כי הכל כשורה

ראש נעל

"מה לעשות עם הנעליים האלה?", שאלתי את איתמר.

"אלו נעלי החתונה שלי. את יכולה לזרוק אותן".

כך, בא לו לעולם, ראש נעל הלבן. כעת הוא מתייבש לו בסלון וממתין לניתוח מוח. הוא יצא כבד מדי וכשהוא יתייבש אני אחתוך לו את הראש ואוציא את המשקל העודף. לאחר מכן אדביק אותו בעדינות עם דבק מגע ריחני. זה עומד להיות ניתוח קשה. צריך ממש לחתוך את כל הראש לאורכו, לפרק אותו ולרוקן את העיתונים שבתוכו. אני מקווה שלא יהיו נזקים בנפש. אני די מומחית בניתוחים מסוג זה (של ראשים העשויים עיסת נייר). לרב הם עוברים ללא פגיעות רציניות בגולגולת. לפעמים נותרות צלקות.

סיפור קטן

נסיכה סינית, עוף חול ודרקון זועם נפגשו ליד חלוני.

מי הם? מהיכן הגיעו? מדוע נפגשו דווקא כעת? 

דווקא כאן? לאן מועדות פניהם? 

יונגי ג'מבה

בשבת חורפית אחת, לא מזמן, חברה טובה לקחה אותי לטיול. הייתה זו שבת קסומה ושמשית

וכמעט ניתן היה לשמוע את שירת העשבים והכלניות. רגע של חסד.

כשהתבוננתי בצילומים נזכרתי בדברים שלמדתי מן המורה הטיבטי המופלא- גן גיאצו, אותו פגשתי לפני כשנתיים, בינואר 2008, בריטריט של "ידידי הדהרמה" שהתקיים בקיבוץ תובל.

הנושא היה גורמי התודעה. באחד השיעורים לימד גן גיאצו על הטבע של העדר השנאה.

גורם זה הינו חלק מן האהבה ומשמיד בצורה ישירה את גורם התודעה השלילי- רוגז. אהבה היא הרצון שהמושא יהיה משוחרר מסבל ויפגוש אושר. אהבה מחבבת- היא אהבה הרואה את המושא באופן קרוב ונעים. 

אהבה מחבבת הינה רק סוג אחד של טבע האהבה, אך לפי גן גיאצו, ניתן לפתח גם סוגים נוספים של אהבה. ארבעה סוגים נוספים הם: (1) הכרה באם- הבנה שכל היצורים ביקום היו אמנו , ולא פעם אחת אלא פעמים רבות. (2) זכירת טוב הלב שעשו לנו היצורים הללו כשהיו אמנו. (3) הרצון לגמול על טוב הלב שלהם. לאחר פיתוח שלושה גורמים אלו מתפתח באופן טבעי הגורם הרביעי- ואנו נחוש קירבה גדולה לכל יצור שנפגוש. גורם זה נקרא בטיבטית "יונגי ג'מבה" (YUNGI JAMBA), כלומר, אהבה יפה- ראיית כל היצורים כדבר מאוד יפה.

          

במצב של אהבה- מושא האחיזה נראה יפה וקרוב, בניגוד לרוגז שרואה את המושא כרחוק וכלא נעים. מסיבה זו האהבה היא תרופת הנגד הישירה לרוגז. מושא האחיזה שלה סותר את מושא הרוגז. לפי גן גיאצו ניתן ממש לחוש אנרגיה חיובית של אנשים שפיתחו אהבה מסוג זה. ישנם סיפורים רבים על אנשים שמדטו ביערות עד שהגיעו למדרגת האהבה היפה, וכל החיות מסביבם נרגעו וחשו באהבה הזו.

מאחר ובאופן אישי אני מתמודדת לאחרונה עם הרבה רוגז, אני מרגישה שהתפילה שלי כעת היא להתברך ב"יונגי ג'מבה". להצליח לחוש קירבה לכל היצורים החיים ולראות את יופיים.
אמן, כן יהי רצון.

לקט שירים

חורף תשס"ו, 2005

וְדִגלוׁ עלָי אהבה

וְדִגלוׁ עלָי געגוע

וְהיה הגעגוע לְציפור

וְהייתה הציפור לְאבן

וְהייתה האבן לְבור

*

שיר להודיה, במלאת שלוש שנים למותה

ולחשוב שימי העולם בלעדיך

כבר רבים מימייך בו,

ולחשוב שהשנה עמדו למלאת לך

חמש שנים.

בפינת החי לפני שנה

שמעתי את ע' אומר לר',

כי הגעגוע משתנה עם הזמן

והופך מגעגוע אל העבר

לגעגוע אל עתיד מדומיין.


אומרים שהזמן הוא הרופא הטוב

ביותר. שקרנים כולם. לא

רופא ולא מקהה וכן ביער.

הכל זורם, הכל משתנה,

ואין נחמה ואין רחמים בעולם.

*

אני נוסעת לדימונה מחר

ואין לי מה להביא. המילים

עומדות בעקשנות מחוץ לחלון

כמו עדת חתולות עזות מצח.


אני נוסעת לדימונה מחר וכבר הכביש

המתפתל והאור האכזרי של צהריים

במדבר. אבל עכשיו עוד רוח לילה

נעימה ומפייסת, מתפתלת לה מן

החצר החשוכה, מלטפת

בעדינות את זרועותי החשופות.


אני נוסעת לדימונה מחר

ואין לי מה להביא.

אני עוצמת עיניים.

דוד אריק ואני יושבים על המצוק מעל

בקעת צין הרחבה והמפותלת. אור

רך מלטף את גבעות החוואר העצלות. רוח

פראית חובטת בנו. המילים מתעופפות

בינינו כמו סנוניות מדבר קטנות. איש

ירושלמי, שערותיו לבנות, הוא

כבר ראה הרבה בחייו. אישה

צעירה, היא נושמת לאט, חזה עולה ויורד,

מתמלא ומתרוקן.

הם מקשיבים עכשיו.

*

דצמבר 2004, חורף תשס"ה

פרפר ועגור

הפרפר מרחף יפהפה וקליל. נוחת לרגע על פרח צבעוני. יונק מדבשו, עוצם

עיניו, נמס מהמתיקות הכובשת, נושם אותה לתוכו ומתרומם להמשיך במעוף.

נהנה מהיופי באשר הוא- מיופיו שלו ומיפי העולם. מפיץ בנדיבות מכל אשר

לו- תקווה, אושר, פליאה, הפתעה. יודע לתת, ויודע גם להתמסר, לקבל, לינוק.

חופשי מכל פחד. כל כולו- תרופה

מתוקה לייאוש, לכבדות. 

זמנו קצר. יומו חולף. הוא חי את הרגע

במלואו. אכול ושתה כי מחר נמות.

אמיץ בפגישה, אמיץ בפרידה- 

קלילותו משחררת, יופיו מרפא.


העגור פורש כנפיים רחבות וחובט 

באוויר. גופו היפהפה והאצילי מתרומם
מעלה, מעלה. במטס אדירים עפים 

העגורים הרחק, הרחק. קשובים לטבע-

והשמש בא והולך, בא והולך, בא והולך. 

הימים מתקצרים ומתארכים. אור
הופך לחושך, שרב למבול, בצורת לשיטפון... הזמן הפנימי של העגור מחובר לזמן
העולם. נשימתו עמוקה, יש לו אורך רוח.

העגור וזוגתו עפים יחדיו למרחקים, נודדים
בצוותא, ובעת הנכונה יקימו קן, יביאו צאצאים. חייהם כריקוד מתמשך- קירבה, מרחק, נסיקה, נחיתה, אוויר, אדמה... אהבתם חוצה שמיים וארץ. הוא נאמן לה כל ימי חייו, 

עד מוות, עד כלות. 

משק כנפיו, עומק נשימתו, החופש שבנדודים, יפי האהבה, עוצמת הצעקה, המרפא שבדממה...

*

נובמבר 2006, סתוו תשס"ז

הלמות תופים מהירה
רחוקה, המיית קול חם, רך
ועוטף, מצטרפת, מלטפת. שיר 

געגועים למי. המילים אינן מובנות, ורק הכיסופים שפה מוכרת ללא שפה. פרפר? 

עגור? שניים? אחד?

 
עגור הבית ופרפר השדות הזרים, עגור הנדודים ופרפר הרגע החולף. אסור בתכלית הכבלים? מותר מכל קשרים?

ציפה כתומה, שמיכה אדומה, מה זה בית?
הכיור מלא כלים מלוכלכים. אי הסדר משרה עלי נעימות מוכרת. אי-ש. אי-שה. אי-בית.

    **********

                            טבת תש"ע, דצמבר 2009

במחלקה משפטית, בי"ח פסיכיאטרי

עכשיו אני יושב במשפטית

מוקף שומרים

מוקף חומה

מעשן סיגריה אחרי סיגריה

מאפר על הרצפה

הולך הלוך ושוב במסדרון

אחים מגודלי גוף שלובי ידיים בוחנים את צעדי

שומע צעקות מתוך החדרים

רצחתי את הבת שלי בגן המשחקים

בדרך שיספתי איזה ילד

עכשיו אני יושב במשפטית

אף אחד לא מבקר אותי

אף אחד לא זוכר אותי

הולך הלוך ושוב במסדרון

בולע כדור מקבל זריקה

לפעמים אני מרגיש רגוע

מעשן סיגריה אחרי סיגריה

מאפר על הרצפה

עכשיו אני יושב במשפטית.

*

שיר להודיה, ג' טבת תש"ע

יש מילים שאסור לומר

יש סיפורים שאסור לספר

ששששששששש

שששששששששש

ש' אחת לכל שנה מחייך ומותך גם יחד

וש' אחת לשנה הבאה


הוא טמן את גופך בבור

שומר היער ראה אותו

הוא טמן את גופך המתוק בבור

וכיסה אותו באדמה רטובה וקרה

גלגלי המכונית החליקו בבוץ

הגשם ירד ללא הפסקה

שומר היער ראה אותו

יש מילים שאסור לומר

יש סיפורים שאסור לספר

ששששששששש

שששששששששש

ש' אחת לכל שנה מחייך ומותך גם יחד

וש' אחת לשנה הבאה


נומי נומי תינוקת קטנטונת

נומי נומי ילדה אהובה

נוחי על משכבך בשלום

נוחי לך, עופי לך

את חופשייה לנפשך עכשיו

ושני הברושים על קברך

שרים לך שיר ערש ללא

מילים וללא מנגינה

ששששששששש

שששששששששש

ש' אחת לכל שנה מחייך ומותך גם יחד

וש' אחת לשנה הבאה

**************

שיר אהבה לעפרי

כף ידך הקטנה בכף ידי הגדולה. אנחנו גומאות את המרחק בקפצוצים עולצים (אני מדלגת ואת דוהרת). זהו יום שבת כמעט חורפי והרחובות הירושלמיים שוקטים וריקים. כף ידך חמימה ורכה ולרגע נדמה כי העולם באמת יפה ועגול.


כף ידך הקטנה בכף ידי הגדולה. את

מביטה אלי בעיניים יפות ועגולות

ומבטך חם ובוטח כמו מגע כף ידך. הו,

מה טוב ונעים להביט בעינייך מביטות 

בעיני. הו, מה טוב ונעים לאחוז בידך הקטנה ולדלג איתך ברחובות שוקטים וריקים, 

כאילו העולם באמת יפה ועגול. 

לרגע נדמה כי הכל כשורה. 

לרגע ניתן להאמין כי
לב האדם טוב מנעוריו.

*