בדרך הביתה

בדרך הביתה אני מרגישה פתאום שהבטן שלי נצבטת מבפנים.
לחץ, בהלה. עוד רגע מסתיימת לי חופשת הלידה. עוד רגע צריכה להגיש עוד טיוטה של התזה.
הרבה שינויים. מזכירה לעצמי, לנשום ושוב לנשום ושוב לנשום. הכל משתנה, הכל בתנועה.
אניצ'ה, אניצ'ה, אניצ'ה. 
רות כבר מתהפכת לכל הכיוונים. מן הבטן לגב, מן הגב לבטן. 
אני חוזרת לחדר ומוצאת אותה על הרצפה.
לרגע נעתקת לי הנשימה, ואז פוגשות עיניה את עיני, וחיוך רחב מפציע על פניה, על פנינו.


בדרך הביתה אני נזכרת בכל הדברים שאני צריכה לעשות. בערימות הכביסה והכלים.
בפנקס הציורים שנותר יתום, בספר על המלך בורה בורה שלא הספקתי לתרגם, בבלוג שלא כתבתי כבר המון זמן.
אני מרגישה שאני צריכה שינוי.
שהבלוג צריך שינוי.
היי השינוי שאת רוצה לראות בעולם.
פתאום אני מרגישה שהשם הזה גדול עלי, זר לי, מרחיק אותי, משתק ומשתיק.
שאני מבקשת שינויים יותר עדינים. 
שאני מבקשת קצת שקט, פחות רעש וצלצולים.
יותר צניעות וענווה, יותר רכות, פחות ססמאות, פחות מגפונים ושלטים.
יותר מקום לטעויות ולבלבולים.
יותר רווח ומרחב.

לכתוב, לצייר, להיות.

"משיכות המכחול נופלות כגשם ממברשת הצייר... אם ציפור
הייתה מציירת האם לא היה זה דרך השלת נוצותיה, נחש
בהשלת קשקשיו, עץ בהשרת עליו?" (לאקאן, 1978)

מי ייתן וכל משיכות המכחול ייפלו כגשם היורד בעתו.
שכל מי שאיבד את ביתו ימצא בית.
שכל מי שאיבד את דרכו ימצא דרך.
שכל מי שליבו כואב ימצא נחמה.
שכולנו נמצא את הדרך הביתה.

אוי, ג'וליאנו

ביום שני, אנחנו מגיעים בערב להורים שלי בכפר סבא. אני מתיישבת על הספה, ומיניקה את רות. אמא שלי שואלת אם שמענו חדשות. ג'וליאנו מר נרצח בג'נין. גוש קשה וכואב נתקע לי בגרון. קשה לי לנשום. אני עוצמת את העיניים ומלטפת את רות. אוי, ג'וליאנו. אוי, רות.

שיחה מדומיינת עם רות:

אמא, למה את בוכה?

אני בוכה כי אני עצובה.

למה את עצובה?

אני עצובה כי ג'וליאנו מת.

מי זה ג'וליאנו?

ג'וליאנו הוא איש אחד, אמיץ מאוד, מיוחד ומוכשר ויפה כל כך. הוא היה שחקן ובמאי והצליח להביא את אהבת התיאטרון ואהבת החיים להרבה ילדים ומבוגרים. הוא הקדיש את החיים שלו לשלום ועכשיו פתאום רצחו אותו.

רצחו אותו?

כן, מתוקה שלי. איש אחד ירה בו.

והוא מת?

כן, מתוקה שלי, הוא מת.

כמו הציפור שמצאנו בדלי?

כן, מתוקה שלי. כמו הציפור שמתה בדלי.

את ראית אותו מת?

לא, מתוקה שלי, לא ראיתי אותו. אבל אמרו בחדשות. סבתא סיפרה לי.

וכשהוא היה חי, את הכרת אותו? אני פגשתי אותו?

לא, מתוקה שלי, את לא פגשת אותו וגם אני לא הכרתי אותו. רק שמעתי וקראתי עליו. 

איך אפשר להיות עצובים על מישהו שלא מכירים?

יש אנשים שנכנסים לך לתוך הלב גם מרחוק, יש אנשים שבמעשים שלהם הופכים לסמל לתקווה ולשלום, ואנשים כאלה מאוד מרגשים אותי. וג'וליאנו היה איש כזה, שהצליח לרגש ולהביא תקווה גם מרחוק, גם מבלי שהכרתי אותו באופן אישי.

ועכשיו הוא מת ויקברו אותו באדמה?

כן, עכשיו הוא מת ויקברו את הגוף שלו באדמה. 

רק את הגוף שלו יקברו?

כן, מתוקה שלי, רק את הגוף קוברים.

רק את הגוף?

כן, נשמה שלי. רק את הגוף קוברים, והנשמה עפה לה כמו ציפור חופשייה, כמו ציפור שמחה ויפה.

אפשר לראות את הציפור הזאת?

לא יודעת, נשמה שלי. זו ציפור שאי אפשר לראות בעיניים, אולי אפשר לראות אותה בעיניים שבתוך הלב, רק כשעוצמים את העיניים שבראש.

אז עכשיו הציפור של הנשמה שלו עפה?

כן, נשמה שלי, הציפור שלו עפה.

והיא תחזור?

אני מקווה, נשמה שלי, אני מקווה שמדי פעם הציפור שלו תחזור ותבקר אותנו ותזכיר לנו להיות אמיצים ולא לוותר על החלומות שלנו ועל התקווה ועל השלום. גם כשמאוד מאוד קשה ועצוב.

אמא, אני עוצמת את העיניים, ורואה את הציפור שלו עפה. יש לה כנפיים צבעוניות וזנב יפה. היא עפה מהר מהר,
גבוה גבוה, רחוק רחוק.

בים החובזה הגדול

יצאנו לטייל בים החובזה הגדול שבחצר ביתנו.

רגע של נחת: התורמוסים שזרעתי, פורחים.

ענפי עץ הרימון ערומים ויבשים. הרימונים שנותרו על העץ רקובים ומבוקעים. אבל כל יום מנץ לו עוד

עלה חדש ויפהפה. האביב מתקרב.

חבלי הכביסה טובעים בים החובזה.

גם לולו כמעט טובעת.

דברים ששמתי לב אליהם לאחרונה:

אני כועסת הרבה.

כשאני כועסת אני לא מצליחה לכתוב.

קשה לי לכתוב כשאין לי משהו "יפה" להגיד.

כשאין לי משהו "יפה" או מדויק להגיד, אני לרב בוחרת לשתוק.

אני בוחרת הרבה לשתוק בזמן האחרון.

הבלוג הזה התחיל בתור משהו מאוד פוליטי והפך ליותר ויותר אישי.

באופן מפתיע, הפעילות הפוליטית שלי עברה לפייסבוק. מוזר.

אני רוצה להצליח לכתוב גם כשאני כועסת, גם כשאני לא מוצאת את המילים 

ה"יפות" והמדויקות.

חשוב לי לשלב בכתיבה ובחיים שלי בין האישי והפוליטי. 

בין החלק הרוחני והמתבונן שבי לבין החלק היוצר והפעיל.

להפסיק לפחד כל כך לטעות, לכעוס, לפחד.

להיות יותר אמיתית, לתת לעצמי לצחוק, לשחק, לחיות, לאהוב.

הדא הו

 

כותרות העיתונים סומרות וסוערות. העולם הערבי בוער. מיליונים יוצאים לרחובות ומשנים את העולם. אי אלימות הלכה למעשה. מהפיכות אכן קורות בחורף.

 

אל מול היציאה הממשית של מיליוני המפגינות והמפגינים, בגופם, תוך סיכון ואף אובדן חייהם של מאות או אלפים מהם (המספרים עדיין לא ברורים, אך הם עצומים), נאמרים ונכתבים הררי מילים ברחבי העולם בשלל שפות. 
אל מול הפעולה האמיצה של המפגינות/ים ואל מול הררי המילים הנערמים סביבה, אני מוצאת את עצמי משתתקת. חשה מחויבות להתייחס למתרחש, ועם זאת חשה באילמות של עצמי.

ספונה בביתי כבצוללת קטנה, כמעט מנותקת מן העולם, קוראת את הכתבות והמאמרים, צופה בצילומים, וחשה כמין עדה מרוחקת.

חופשת לידה.

חופשה מן העבודה, מהתזה (החלק הזה של החופשה כבר מתחיל להסתיים), חופשה מאקטיביזם ומפעילות שלום (גם החלק הזה הסתיים השבוע), חופשה ממחויבויות חברתיות (סליחה לכל מי שלא עניתי לו למייל ולטלפון). חופשה מהחיים. זמן להתבוננות ולמחשבה (בין הנקה להנקה).

***

מצרפת שלושה שירים מקסימים שמצאתי השבוע באופן מפתיע באתר של מדרשת בן גוריון (תחת: פינות: טאבולה ראסה, ארכיון).

טהא מוחמד עלי

וְכָךְ

לָקַח לִי

שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת

עַד שֶׁהֵבַנְתִּי,

כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת,

וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים,

וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי

אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אֹשֶׁר

לְלֵב הָאָדָם.

מערבית: סלמאן מצאלחה

אריך פריד

 מה שזה

 זֶה הֶבֶל

אָמְרָה הַתְּבוּנָה

זֶה מַה שֶּׁזֶּה

אָמְרָה הָאֲהָבָה

זֶה פֶּגַע

אָמַר הַחִישּׁוּב

זֶה כֻּלּוֹ כְּאֵב

אָמַר הַחֲשָׁשׁ

זֶה אָבוּד

אָמְרָה הָהֲבָנָה

זֶה מַה שֶּׁזֶּה

אָמְרָה הָאֲהָבָה

זֶה מְגֻחָךְ

אָמְרָה הַגַּאֲוָה

זֶה נִמְהָר

אָמְרָה הַזְּהִירוּת

זֶה אִי אֶפְשָׁר

אָמַר הַנִּסָּיוֹן

זֶה מַה שֶּׁזֶּה

אָמְרָה הָאֲהָבָה

מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית

אריך פריד

 בטרם אמות

 שׁוּב לְדַבֵּר

עַל חֹם הַחַיִּים

שֶׁמִּישֶׁהוּ לְפָחוֹת יֵדַע:

לֹא חַם בָּעוֹלָם

אֲבָל חֹם יָכוֹל לִהְיוֹת.

שׁוּב לְדַבֵּר

עַל אַהֲבָה

בְּטֶרֶם אָמוּת

שֶׁמִּישֶׁהוּ לְפָחוֹת יַגִיד:

פַּעַם זֶה הָיָה

וְזֶה שׁוּב יִהְיֶה

שׁוּב לְדַבֵּר

עַל אֹשֶר וְעַל תִּקְוָה לְאֹשֶר

שֶׁמִּישֶּׁהוּ לְפָחוֹת יִשְׁאַל:

מַה זֶּה הָיָה

וּמָתַי זֶה יָשׁוּב?

מגרמנית: אשר רייך

לילה טוב רות

את ישנה עכשיו בחדר השני. העיניים שלי כבר כמעט נעצמות, אבל חשוב לי לכתוב לך. ביום רביעי ימלאו לך שלושה חודשים. כל כך הרבה דברים השתנו בחיים שלי מאז שנולדת. למשל הזמן. איך שלושה חודשים יכולים להיות בו זמנית גם המון זמן וגם מעט זמן. למשל המילים. איך מילים יכולות להיות בו זמנית כל כך מלאות וחיוניות וכל כך רחוקות וריקות. 

אני מנסה לדמיין את החוויה שלך, של עולם ללא מילים. עולם שכולו חוויות ותחושות, צלילים וריחות. עולם שאין בו הפרדה, אין בו לפני ואחרי, רק כאן ועכשיו. 

מיום ליום את גדלה ומשתנה. מיום ליום אני אוהבת אותך יותר. האהבה שלי אלייך משנה אותי מבפנים. מרככת מקומות קשים, משיבה רוח חיים לפינות מאובקות, ופותחת לרווחה חלונות שהיו סגורים שנים רבות. עליית הגג החשוכה מתמלאת אור פתאומי ומסנוור, ההופך את גרגירי האבק הרבים, הממלאים את האוויר הטחוב, לזהב טהור.

תודה אהובה שלי. שיהיה לך לילה טוב. 

ויסלבה וז'אק

בימים של סערות ומהפיכות, קשה לי למצוא מילים משל עצמי. מוצאת נחמה ומקלט אצל שני ידידים וותיקים- ויסלבה וז'אק.

את השיר של ויסלבה, מצאתי בבלוג המקסים, מקסים של יונת (רגע לפני שהשטיח שוב נשמט לי מתחת לרגליים. רק לפני שבועיים. מרגיש כמו לפני נצח. לאט, לאט, אני חוזרת לנשום). 

ואת השיר של ז'אק, מצאתי בתיבת המייל המאובקת של עצמי. קיבלתי אותו פעם מארז, שאחראי גם על התרגום ועל הקישור לסרטון האנימציה הנפלא (לפעמים יש יתרונות להרגל שלא למחוק דבר).

*****

הערה  (ויסלבה שימבורסקה)

החיים - דרך יחידה

לעטות עלים,

לחטוף נשימה על חול,

לנסוק על כנפיים.

להיות כלב

או ללטף את פרוותו החמה

להבחין בין כאב

ובין כל מה שאינו כאב;

להיכלל באירועים,

ללכת לאיבוד בנופים,

לחפש את הקטנה בטעויות.

הזדמנות יוצאת דופן

לזכור לרגע

מה דובר

כשכובתה המנורה;

ולו רק פעם

להיתקל באבן,

להרטב בגשם,

לאבד מפתחות בדשא;

לתור באוויר אחרי גץ;

ותמיד לא לדעת

משהו חשוב.

*****

הוראות לציור דיוקן של ציפור (ז'אק פרוור)

צייר תחילה כלוב
עם דלת פתוחה
צייר אחר כך
משהו נחמד
משהו פשוט
משהו יפה
משהו שימושי
בשביל הציפור
אחר כך מקם את הבד כנגד עץ
בתוך גן
בתוך חורשה
או בתוך יער
התחבא מאחורי העץ
מבלי לאמר דבר
מבלי לזוז...
לפעמים הציפור מגיעה מהר
אולם לעתים היא צריכה שנים ארוכות בכדי להחליט.
אל תרתע
המתן
המתן אם צריך במשך שנים
המהירות או האיטיות של ההגעה
של הציפור  אין לה דבר עם ההצלחה של הציור.
כאשר הציפור מגיעה
אם היא מגיעה
שמור על השקט העמוק ביותר
המתן שהציפור תכנס לתוך הכלוב
וכאשר היא נכנסה
סגור בעדינות את הדלת עם המכחול
אחר כך מחק אחד אחד את כל הסורגים
תוך זהירות שלא לגעת באף נוצה של הציפור
עשה אחר כך את הדיוקן של העץ
תוך בחירת הענפים היפים ביותר
בשביל הציפור
צייר אחר כך את העלווה הירוקה ואת הרעננות של הרוח
את עוצמת השמש
ואת זמזום חיות העשב בחום הקיץ
אחר כך המתן שהציפור תחליט לשיר.
אם הציפור אינה שרה
זהו סימן רע
סימן שהציור גרוע
אולם אם היא שרה זהו סימן טוב
סימן שאתה יכול לחתום
ובכן אתה תולש בעדינות רבה
אחת מנוצות הציפור
ואתה כותב את שמך בפינת הציור.

http://www.youtube.com/watch?v=bmLMPgO35uw

סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור (ג')

חמישי בערב, מוצאי ט"ו בשבט. בחוץ לילה בהיר, וירח גדול ועגול, שט בו בדממה.

לנסות לכתוב כשאני שומעת את התינוקת שלי בוכה.

לנסות לכתוב כשאני יודעת שהתינוקת שלי סובלת.

לנסות לכתוב כשאני שומעת את האיש שלי מהמהם אליה, מסתובב איתה בקפצוצים ובהרגעות ברחבי הבית. ואני בחדר השני, מול המחשב.

לנסות להירגע, כשאני בחדר השני, ולסמוך עליו שהוא יצליח להרגיע אותה גם בלעדי.

לנסות להירגע, ולסמוך עליה שהיא תצליח להירגע גם בלעדי.

נושמת עמוק, מנסה להתיידד עם הרווח הזה, לא מצליחה, רגע לפני שאני יוצאת אליהם, הם נכנסים לחדר, לרגע, ומיד יוצאים וממשיכים בסיבוביהם האינסופיים. ממרחקי החדר הסמוך אני שומעת את הבכי של רות נמשך, את איתמר פותח וסוגר מגירות, מדבר איתה בקול נמוך ורך, ואת רות ממשיכה לבכות.

אני לא מצליחה לכתוב.

אני לא מצליחה להירגע.

אני יוצאת אליהם.

                                                          *

King of the dollhouse, Patricia Clapp, p. 16-17.

(תרגום חופשי שלי)

לאחר שאלי והמלך בורה בורה מכירים, באותו לילה קייצי קסום (שתואר בפוסט הקודם) ומסכימים על כך שהמלך ואחד עשר התינוקות המלכותיים ימשיכו להתגורר בבית הבובות, אלי אומרת למלך (ומכאן מתחיל התרגום):

"אני לא בטוחה כיצד אסביר אותך להורי. אתה חייב להודות שקצת קשה להאמין בך, הוד מעלתך."

"איני יכול לראות כל סיבה להודות בכך. מעולם לא היה לי הקושי הקטן ביותר להאמין בעצמי. כעת, להאמין בך- זה נושא אחר."

אלי החליטה להתעלם מהערה זו. במקום זאת, היא אמרה, "האם לתינוקות יש אמא?"

קולו של המלך היה חסר סבלנות. "כמובן שיש להם אמא! האם אי פעם שמעת על תינוק שלא הייתה לו?"

"אז איפה היא?"

"המלכה?" האיש הקטן הלך לכיוון האח של בית הבובות, והתבונן מקרוב בשעון המיניאטורי שעמד על המדף שמעל האח. השעון תמיד הצביע על השעה עשר ועשרים, שהייתה שעה טובה בדיוק כמו כל אחרת. "ברגע זה אני מניח שהיא עוסקת ברכיבה על גבי עכבר," הוא אמר ברוגע.

"רכיבה על גבי עכבר?" חזרה אלי אחריו.

"אין שום סיבה להישמע מופתעת," אמר המלך. "המלכה הינה רוכבת-עכברים (mouse-questrian) מיומנת ביותר. כמובן, שזה אינו סוג הספורט שהייתי בוחר עבור עצמי."

"איזה סוג של ספורט אתה היית בוחר?" שאלה אלי בהתעניינות.

"עדיף שלא. אני משאיר את העניין הזה למלכה. אני טיפוס יותר ביתי. אני מעדיף לשמור על הבית מסודר, לטפל בילדים ולהשגיח על התזונה שלהם."

"מה הם אוכלים?"

"חמאת בוטנים," אמר המלך.

"זה הכל?" שאלה אלי. "רק חמאת בוטנים? לארוחת בוקר וצהריים וערב ולבין הארוחות ובימי ההולדת שלהם? רק חמאת בוטנים?"

"רק חמאת בוטנים," אמר המלך בחומרה.

"ואו," אמרה אלי. "טוב, זה הופך את ההאכלה שלהם למאוד פשוטה, לא? יש לנו המון חמאת בוטנים."

"יופי. עדיף שתגישי אותה די מוקדם בבוקר. התינוקות מתעוררים מאוד מוקדם, והם תמיד רעבים. וכעת, אני חושב, אם תסלחי לי, שאני אעלה למעלה למיטה." הוא התמתח וכיסה בעדינות פיהוק ביד קטנה אחת. "אני לא טיפוס של לילות מאוחרים."

                                                          *

יש לי הרבה מה לכתוב על הסיפור הזה, ועל המלכה המופלאה והאמיצה גריזלדה, ועל איך אפשר להעביר כל כך הרבה אהבת אדם וחוה, ילדים וקסמים, בספר קטן אחד, אבל בינתיים אני מעדיפה לסיים כאן. ברחבי הבית דממה. רק המחשב מזמזם במונוטוניות. לולו הכלבה רוטנת בשקט. כולם ישנים. לילה טוב. 

סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור (ב')

אני יושבת מול המסך המרצד ודוק ערפילי של עייפות מפריד ביני לבין העולם. כבר שלושה לילות שרות כמעט לא ישנה, והעייפות מתחילה לתת בי את אותותיה, לובשת צורות משתנות של אי שקט ועצבנות.

מחוץ לחלון, רוח קרה נוהמת ושורקת לה, מטלטלת את ענפי הדקל והפקאן, ומעיפה את הכביסה הלבנה מצד לצד. הרוח חודרת מבעד לוילון הבורדו הדקיק, מלטפת אותי בעדינות ומספרת לי על היום הבהיר והקר שבחוץ. על ענפי הרימון הערומים, אני יכולה לראות פשוש קטן מקפץ ומניע את זנבו הזקור מצד לצד.

אני כותבת בהפסקות. התחלתי את הכתיבה אתמול בלילה, המשכתי הבוקר ועכשיו כבר אחר הצהריים. יום רביעי. תקופה של סערות ושינויים. מערבולת רגשות ותחושות. שמחה, צער, רוגע, עצבנות, דאגה, כעס, אהבה, שנאה, תקווה, פליאה.  

ובתוך המערבולת הזו אני מוצאת מפלט אצל אלי והמלך בורה בורה היקרים. יש משהו שמאוד מרגיע אותי בחזרה אל ספר הילדות המתוק הזה. משהו מרגיע ומנחם, כמו קול מוכר ואהוב הנשמע במפתיע, בתוך ההמולה הרועשת שבחוץ, מזכיר לי שיש קסמים בעולם ויש ניסים ויש אהבה.

וכך נפתח הספר:

"הו, עצבים!" אמר הקול הזעיר ביותר בעולם.

בתוך הרכות החרישית של הלילה הקיצי, אלי יכלה רק לשמוע את הצליל, שנדמה כאילו הוא מגיע ממקום כלשהו ליד מיטתה.

"הו, עצבים כפולים! איפה האור הזה?"

עיניה של אלי נפקחו בפתאומיות, והיא שכבה מאוד דוממת, מקשיבה. היה רעש קטן של חבטה, ואז הקול הזעיר אמר, "אוי! הו, הילדה חדלת האישים הזו! היא שוב הזיזה את כל הריהוט! אוי! הברך שלי!"

לא לחלוטין בטוחה אם היא ערה או חולמת, אלי הסתובבה במיטה ובאותו רגע נדלקה אחת המנורות הקטנות שבבית הבובות שלה. היא כמעט נפלה מהמיטה מרוב הפתעה.

"ובכן, סוף סוף!" אמר הקול הזעיר. "הרבה יותר טוב!"

"מה יותר טוב?" לחשה אלי.

"הו, את ערה? אמר הקול הזעיר. "האור יותר טוב, כמובן. כיצד אוכל לקרוא את העיתון אם איני יכול למצוא את האור?"

"אני לא יודעת", אמרה אלי.

"גם אני לא", אמר הקול הזעיר. "אם את חייבת להזיז את הרהיטים ממקום למקום, את יכולה לפחות להשאיר את האור דלוק. נחבטתי מאוד חזק בברך שלי משולחן הכתיבה!"

"אני מצטערת", לחשה אלי. לאט לאט היא הרכינה את החצי העליון של גופה מחוץ למיטה, נשענה בידיים שלה על הרצפה, וניסתה להסתכל לתוך חדר האורחים של בית הבובות. אז, מרוב הפתעה, היא צנחה לחלוטין מתוך המיטה, ונחתה בחוזקה על השטיח הצמרירי. "אלוהים אדירים!" אמר הקול הזעיר. "את נשמעת כמו רעידת אדמה!"

בכסא הנדנדה הכחול הקטן ישב איש קטן מאוד עם בטן שמנה, קורא את העיתון של בית הבובות. הוא היה בערך בגובה של שישה אינצ'ים. הוא חבש כתר זהב, מכנסיים מפוספסים באדום ובלבן, נעלי בית אדומות קטנות ושכמיית קטיפה אדומה ארוכה. לאחר רגע הוא הסתכל למעלה.

"ערב טוב", הוא אמר.

אלי שפשפה את העיניים שלה מאוד חזק בכדי להיות בטוחה שהיא לא ישנה. "מי אתה?" היא שאלה. "המלך בורה בורה", אמר האיש הקטן.

"הו", אמרה אלי. ואז היא הוסיפה בנימוס, "שמי אלי".

"נעים מאוד", אמר האיש הקטן.

מצביע על העיתון באצבע מאוד קטנה, הוא המשיך, "אין לך במקרה, עיתון יותר עדכני? כנראה שקראתי את העיתון הזה לפחות תריסר פעמים".

"יש לי רק אחד", אמרה אלי, "וזה זה".

"כמה חבל! למרות שאני מודה שזה יותר טוב מהמקום האחרון שגרתי בו. באותו בית בובות לא היה דבר לקרוא מלבד ספרים שלא באמת נפתחו. קשה מאוד לפתח את המחשבה של אדם על ידי קריאת ספרים שאינם נפתחים".

היה רגע של שקט כאשר המלך בורה בורה המשיך בקריאת העיתון, ואלי המשיכה בבהייה בו.

לבסוף, המלך בורה בורה העיף בה מבט, מעבר לעיתון.

"אנחנו מעריכים את ההשתחוות שלך למלכות", הוא אמר, "אך את רשאית לקום כעת".

"אם אקום לא אוכל לראות אותך".

"בעיות ראייה?"

"בהחלט לא! אבל אתה מאוד קטן!"

"ואת מאוד גדולה", אמר המלך בורה בורה.

"לא ממש. אני בדיוק מתאימה לגיל שלי".

"ואני בדיוק מתאים לגודל שלי".

המשך יבוא...