חמישי בערב, מוצאי ט"ו בשבט. בחוץ לילה בהיר, וירח גדול ועגול, שט בו בדממה.
לנסות לכתוב כשאני שומעת את התינוקת שלי בוכה.
לנסות לכתוב כשאני יודעת שהתינוקת שלי סובלת.
לנסות לכתוב כשאני שומעת את האיש שלי מהמהם אליה, מסתובב איתה בקפצוצים ובהרגעות ברחבי הבית. ואני בחדר השני, מול המחשב.
לנסות להירגע, כשאני בחדר השני, ולסמוך עליו שהוא יצליח להרגיע אותה גם בלעדי.
לנסות להירגע, ולסמוך עליה שהיא תצליח להירגע גם בלעדי.
נושמת עמוק, מנסה להתיידד עם הרווח הזה, לא מצליחה, רגע לפני שאני יוצאת אליהם, הם נכנסים לחדר, לרגע, ומיד יוצאים וממשיכים בסיבוביהם האינסופיים. ממרחקי החדר הסמוך אני שומעת את הבכי של רות נמשך, את איתמר פותח וסוגר מגירות, מדבר איתה בקול נמוך ורך, ואת רות ממשיכה לבכות.
אני לא מצליחה לכתוב.
אני לא מצליחה להירגע.
אני יוצאת אליהם.
*
King of the dollhouse, Patricia Clapp, p. 16-17.
(תרגום חופשי שלי)
לאחר שאלי והמלך בורה בורה מכירים, באותו לילה קייצי קסום (שתואר בפוסט הקודם) ומסכימים על כך שהמלך ואחד עשר התינוקות המלכותיים ימשיכו להתגורר בבית הבובות, אלי אומרת למלך (ומכאן מתחיל התרגום):
"אני לא בטוחה כיצד אסביר אותך להורי. אתה חייב להודות שקצת קשה להאמין בך, הוד מעלתך."
"איני יכול לראות כל סיבה להודות בכך. מעולם לא היה לי הקושי הקטן ביותר להאמין בעצמי. כעת, להאמין בך- זה נושא אחר."
אלי החליטה להתעלם מהערה זו. במקום זאת, היא אמרה, "האם לתינוקות יש אמא?"
קולו של המלך היה חסר סבלנות. "כמובן שיש להם אמא! האם אי פעם שמעת על תינוק שלא הייתה לו?"
"אז איפה היא?"
"המלכה?" האיש הקטן הלך לכיוון האח של בית הבובות, והתבונן מקרוב בשעון המיניאטורי שעמד על המדף שמעל האח. השעון תמיד הצביע על השעה עשר ועשרים, שהייתה שעה טובה בדיוק כמו כל אחרת. "ברגע זה אני מניח שהיא עוסקת ברכיבה על גבי עכבר," הוא אמר ברוגע.
"רכיבה על גבי עכבר?" חזרה אלי אחריו.
"אין שום סיבה להישמע מופתעת," אמר המלך. "המלכה הינה רוכבת-עכברים (mouse-questrian) מיומנת ביותר. כמובן, שזה אינו סוג הספורט שהייתי בוחר עבור עצמי."
"איזה סוג של ספורט אתה היית בוחר?" שאלה אלי בהתעניינות.
"עדיף שלא. אני משאיר את העניין הזה למלכה. אני טיפוס יותר ביתי. אני מעדיף לשמור על הבית מסודר, לטפל בילדים ולהשגיח על התזונה שלהם."
"מה הם אוכלים?"
"חמאת בוטנים," אמר המלך.
"זה הכל?" שאלה אלי. "רק חמאת בוטנים? לארוחת בוקר וצהריים וערב ולבין הארוחות ובימי ההולדת שלהם? רק חמאת בוטנים?"
"רק חמאת בוטנים," אמר המלך בחומרה.
"ואו," אמרה אלי. "טוב, זה הופך את ההאכלה שלהם למאוד פשוטה, לא? יש לנו המון חמאת בוטנים."
"יופי. עדיף שתגישי אותה די מוקדם בבוקר. התינוקות מתעוררים מאוד מוקדם, והם תמיד רעבים. וכעת, אני חושב, אם תסלחי לי, שאני אעלה למעלה למיטה." הוא התמתח וכיסה בעדינות פיהוק ביד קטנה אחת. "אני לא טיפוס של לילות מאוחרים."
*
יש לי הרבה מה לכתוב על הסיפור הזה, ועל המלכה המופלאה והאמיצה גריזלדה, ועל איך אפשר להעביר כל כך הרבה אהבת אדם וחוה, ילדים וקסמים, בספר קטן אחד, אבל בינתיים אני מעדיפה לסיים כאן. ברחבי הבית דממה. רק המחשב מזמזם במונוטוניות. לולו הכלבה רוטנת בשקט. כולם ישנים. לילה טוב.
