לפני כשבועיים, חגגנו יום הולדת ארבע
לרות, בתנו הבכורה והאהובה. תאריך זה מציין
גם ארבע שנים להפיכתנו להורים, להפיכתי
לאמא. מאז לידתה הקיסרית של רות
(שלא הייתה דומה בשום אופן ללידה שדמיינתי), היא מלמדת אותי שוב ושוב לשחרר
תוכניות, ציפיות, מחשבות
מוקדמות. דבר באמהות אינו כפי שציפיתי, לטוב ולרע. אני
לומדת ממנה שוב ושוב למצוא את הטוב והיפה
שבכל אדם ודבר.
את המנדלה הזו ציירתי במסיבת יום הולדת אחרת, יום הולדתה של דפנה, חברתי, שנחגג
אצל איתן קדמי, חברי ומורי (יום הולדת למבוגרים בלבד, ללא צאצאים). נהניתי כל כך
מהשקט, מהאפשרות לצייר מבלי שמושכים אותי, נושכים אותי, או סתם נמרחים עלי
באהבה ובתובענות. ממש הרגשתי איך הציור מחבר אותי למקום של שקט פנימי, וקיוויתי
להמשיך אותה בביתי. ביום שלמחרת, מצאתי את המנדלה כשעליה תוספות מקווקוות
בצבע אדום, שהובילו לחשודה אחת. אני: "רות, למה קשקשת על המנדלה שלי?"
רות: "לא קשקשתי עליה, צבעתי לך אותה"...
אצל איתן קדמי, חברי ומורי (יום הולדת למבוגרים בלבד, ללא צאצאים). נהניתי כל כך
מהשקט, מהאפשרות לצייר מבלי שמושכים אותי, נושכים אותי, או סתם נמרחים עלי
באהבה ובתובענות. ממש הרגשתי איך הציור מחבר אותי למקום של שקט פנימי, וקיוויתי
להמשיך אותה בביתי. ביום שלמחרת, מצאתי את המנדלה כשעליה תוספות מקווקוות
בצבע אדום, שהובילו לחשודה אחת. אני: "רות, למה קשקשת על המנדלה שלי?"
רות: "לא קשקשתי עליה, צבעתי לך אותה"...
החיים איתה ולצידה הם הרפתקאה מתמשכת
ומתנה גדולה. באחד הימים כאשר חזרנו
מהגן, רות ביקשה שנצלם סרט של הברביות יוצאות למחנה. תוך
כדי העבודה על הסט, היא
נשבתה בקסם המשחק, והסרט טרם צולם, אך אני קיבלתי אישור
מיוחד לתעד את
ההכנות (ואת הבלגן הנלווה ליצירתיות ולדמיון בלתי נדלים).
התמונה הזו מייצגת גם איזושהי שאלה שמעסיקה אותי בזמן אחרון, בנוגע למה שאנחנו
מעדיפים להשאיר מחוץ לתמונה. הרשת מלאה תמונות מחמיאות שלנו ושל
משפחותינו, תמונות טבע יפהפיות, דימויים חלקלקים ונוצצים. את הכביסה
המלוכלכת, הסודות, המתחים, אנחנו מעדיפים, לרוב, לשמור בדלת אמותינו. ואולי זה
סוד המשיכה שלי ליצירות אמנות, המעזות להביא את חוויית החיים של יוצרותיהן, כואבת
וחשופה, כמות שהיא. מצרפת כאן כמה ציורים שלי וטקסטים של שתי משוררות וסופר אחד, המהווים
השראה עבורי, כל פעם מחדש.
"מה שמכתר אותך, מה שתמיד כיתר אותך הוא החוץ, כלומר האוויר –
או, ביתר דיוק, גופך כשהוא
באוויר הסובב אותך. כפות רגליך נטועות באדמה, אבל שאר
כולך חשוף לאוויר, ובזה מתחיל הכל,
בגופך, ובגופך גם יסתיים הכול. עכשיו אתה חושב
על הרוח. אחר כך, אם תהיה פנוי לזה, תחשוב
על החום ועל הקור, על אינסוף צורותיו של
הגשם, הערפלים שהלכת בתוכם הלוך וכשול כאדם
שאין לו עיניים, נקישות המקלע המטורפות
של הברד על רעפי הבית בוואר. אבל הרוח היא
שמושכת את תשומת ליבך עכשיו, כי האוויר
רק בנדיר דומם..." (יומן חורף, פול אוסטר, עמ' 13-14).
ממש כאילו חייבת להיות בי (אוה קילפי)
אוזי בר / מרי אוליבר
אֵינֵךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת טוֹבָה.
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָלֶכֶת עַל בִּרְכַּיִךְ
מֵאָה מִילִין בַּמִּדְבָּר, מִתְחָרֶטֶת.
אַתְּ רַק צְרִיכָה לָתֵת לַחַיָּה הָרַכָּה שֶׁל גּוּפֵךְ
לֶאֱהֹב מַה שֶּׁהִיא אוֹהֶבֶת.
סַפְּרִי לִי עַל יֵאוּשֵׁךְ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ עַל שֶלִי
בֵּינְתַיִם הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים.
בֵּינְתַיִם הַשֶּׁמֶשׁ וַחֲלוּקֵי הַגֶּשֶׁם הַצַחִים
נָעִים לְאֹרֶךְ הַנּוֹפִים,
מֵעַל הַמִּישׁוֹרִים וְהָעֵצִים הָעֲמֻקִּים,
הֶהָרִים וְהַנְּהָרוֹת.
בֵּינְתַיִם אַוְזֵי הַבָּר, גָּבוֹהָ בָּאֲוִיר הַכָּחֹל הַנָּקִי
חוֹזְרִים שׁוּב הַבַּיְתָה.
מִי שֶׁלֹּא תִּהְיִי, לֹא חָשׁוּב כַּמָּה בּוֹדֵדָה
הָעוֹלָם מַצִּיעַ עַצְמוֹ לְדִמְיוֹנֵךְ,
קוֹרֵא לָךְ כְּמוֹ אַוְזֵי הַבָּר, צוֹרְמָנִי וְנִלְהָב -
מוֹדִיעַ עַל מְקוֹמֵךְ שׁוּב וָשוּב,
בְּמִשְפַּחַת הַדְּבָרִים.
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָלֶכֶת עַל בִּרְכַּיִךְ
מֵאָה מִילִין בַּמִּדְבָּר, מִתְחָרֶטֶת.
אַתְּ רַק צְרִיכָה לָתֵת לַחַיָּה הָרַכָּה שֶׁל גּוּפֵךְ
לֶאֱהֹב מַה שֶּׁהִיא אוֹהֶבֶת.
סַפְּרִי לִי עַל יֵאוּשֵׁךְ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ עַל שֶלִי
בֵּינְתַיִם הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים.
בֵּינְתַיִם הַשֶּׁמֶשׁ וַחֲלוּקֵי הַגֶּשֶׁם הַצַחִים
נָעִים לְאֹרֶךְ הַנּוֹפִים,
מֵעַל הַמִּישׁוֹרִים וְהָעֵצִים הָעֲמֻקִּים,
הֶהָרִים וְהַנְּהָרוֹת.
בֵּינְתַיִם אַוְזֵי הַבָּר, גָּבוֹהָ בָּאֲוִיר הַכָּחֹל הַנָּקִי
חוֹזְרִים שׁוּב הַבַּיְתָה.
מִי שֶׁלֹּא תִּהְיִי, לֹא חָשׁוּב כַּמָּה בּוֹדֵדָה
הָעוֹלָם מַצִּיעַ עַצְמוֹ לְדִמְיוֹנֵךְ,
קוֹרֵא לָךְ כְּמוֹ אַוְזֵי הַבָּר, צוֹרְמָנִי וְנִלְהָב -
מוֹדִיעַ עַל מְקוֹמֵךְ שׁוּב וָשוּב,
בְּמִשְפַּחַת הַדְּבָרִים.
