יום שישי, 30 באוקטובר 2015

בין לבין



בין אפור לשחור ללבן. בין מים לשמיים, בין יבשה לים. בין כתמי דיו לבין כתמי פחם. בין ידיעה על עוד שפיכות דמים לבין ידיעה על עוד סערה, הצפה, הפסקת חשמל, הפסקת גשם, הפסקת אש. בין לבין, ביני לבינך, ביני לביני.


















יום ראשון, 18 באוקטובר 2015

כאן מותר

החלון פתוח לראשונה מזה ימים רבים. משב רוח 
רענן נכנס דרך החלון ונושא עימו ניחוח אדמה 
רטובה והבטחה להתחדשותהשמיים הבהירים
יפים כל כך, שקשה לדמיין את הדחיסות והמחנק 
של ימי האובך. בזמן האובך שאלתי את רות (עוד 
מעט כבר בת 5) באיזה צבע השמיים. 
ורות ענתה- כתום, אפורצהוב. ואכן כך היה.
לרגעים נדמה היה, שהאובך הנוראי הזה יישאר 
לעולמים. עם הקושי לנשום. עם החלונות 
הסגורים. והנה, נפתחו השמיים, נפתחו
החלונות, הייפתחו גם הלבבות שנסגרו?



בקיץ נסענו לשדה בוקר לערב שירה 
לזכרו של איל וייל,
שהיה מדריך שלי בחוג נוער שדה בוקר 
וחבר יקר ואהוב. 
הוא נהרג בגיל 28 במהלך טיול 
בהרי האנדים בדרום אמריקה. 
אני הייתי אז בת 17, באמצע החופש הגדול בין י"א לי"ב. 
ביום מותו, זה היה יום רביעי בצהריים, 
קיבלתי ממנו את הגלויה האחרונה.


עשרים שנה חלפו מאז, ועדיין מלווים אותי 
רגעי החסד של טיולי החוג המדבריים 
והלילות הארוכים סביב המדורה. 
זוכרת שיחות נפש, את איל מנגן ושר בקולו הרך
והחם, ואת החוויה של רצון עז, 

שהלילה לא ייגמר לעולם  

ורק נמשיך לשיר עוד ועוד.
זוכרת ביקור משותף בירושלים, 
ואת איל עוצר את המכונית באמצע כביש סואן, 

ויורד לעזור לאשה שנתקעה עם רכבה.
זכרונות פשוטים, קטנים, חיים כאלה. 
עשרים שנה חלפו, אך הכביש המתפתל, 

בואכה שדה בוקר, עם הנוף הנפתח של בקעת צין, 

וברכת השלום מחוד עקב במרחק, 

כל אלו לא השתנו בכלל. 

ואותה תחושת ביתיות ומשפחתיות 

מוכרת, עדיין עולה בי אל מול הנופים הללו,
כל פעם מחדש.




בנסיעה הארוכה מפרדס חנה למדבר 
שוחחתי עם בנותי.
הן אוהבות טיולים ואוהבות את המדבר, 
ומכנות את שדה בוקר, 
בשפתן נטולת הר': SDEY BOKEY
הכנתי נאום קצר ומותאם לגילן, 
שלא לחשוף אותן חס ושלום לעוצמת האימה, 

אך כרגיל תוכניות לחוד ומציאות לחוד.


אני: אנחנו נוסעות לשדה בוקר 
כדי לפגוש חברים.
נטייל ונשיר סביב המדורה.
היה לנו חבר טוב שמת לפני הרבה שנים,
ואנחנו רוצים לזכור אותו ביחד.


רות: ממה הוא מת?
אני: הוא מת בטיול בארץ רחוקה.
שירה: אוטו דרס אותו?
אני: לא, הוא נפל לבור בהרים.
שירה: כואב לו?
אני: לא חמודה. 
הוא כבר מת הרבה שנים ולא כואב לו כלום.


כך המשיכה השיחה, והמשיכו השאלות, 
ועם כל שאלה שלהן, עלו אצלי עוד ועוד שאלות.
במה נכון לי לשתף אותן?
איך אפשר לדבר עם ילדים 
על המוות בצורה פתוחה,

אבל מותאמת לגיל? 
איך אפשר לדבר עם עצמי 

על המוות מבלי להיבהל, מבלי לברוח?


בסוף השיחה שאלה רות:
אמא, אם חושבים ומתפללים חזק חזק,
אפשר שמישהו שהוא מת יהיה לא מת?


ועניתי לה בשברון לב את האמת המרה,
שלצערי זה ממש לא ככה.
ניסיתי, אמרתי לה, 

וזה אף פעם לא עבד לי.


המפגש המדברי עם בני משפחתו של איל, 
ועם חברי נעורי, שלא ראיתי שנים רבות, 
היה מאוד מרגש.
טיילנו יחד, שרנו מסביב למדורה, 
והילדים הסתובבו והסתודדו, שיחקו,
צחקו, הקשיבו לסיפורים.


רות ושירה התרגשו מאוד מהשינה באוהל, 
האהובה עליהן כל כך, 

ועוד באותו לילה, 
החלו במשחק חדש שהמציאו. 
שמו: "אנחנו מתות" (דגש על ההברה הראשונה).
שאלותיהן ומשחקי המוות שלהן, 

המשיכו כל הקיץ, 

ואני נעתי בין בהלה 

(אולי חשפתי אותן למידע 

שהוא קשה מדי, מפחיד מדי),

לבין רוגע ופליאה אל מול היכולת המקסימה 
שלהן להתמודד עם אירועים לא פשוטים, 
דרך משחק ודמיון.


התחלתי לכתוב בבוקר ועכשיו כבר צהריים.
עוד מעט הבנות חוזרות מהגן, 

ומחר כבר יום כיפור. 


החלון פתוח, 
ורוח קרירה עדיין נושבת.

 
עלי העצים שנעים בחוץ, 
מספרים לי שלרגע אחד, 
הרגע הזה, 
הכל בסדר.


מסיימת עם שלושה שירים 

ותפילה אחת, 
מינחה לקראת יום הכיפורים. 
שתהיה שנה טובה ומתוקה 
וחתימה טובה לכולנו.


תנועה / אווה ליפסקה


לֹא שִׁעַרְתִּי
שֶׁצִּפּוֹר תְּצַלְצֵל אֵלַי
וְתֹאמַר
אָנוּ מְעוֹפְפוֹת יַחְדָּו בָּעוֹלָם הַזֶּה.
וְאַף שֶׁאֲנִי בְּלִי כְּנָפַיִם
וְהִיא בְּלִי פְּנֵי אָדָם
שְׁתֵּינוּ קוֹרְאוֹת אֶת הַתְּנוּעָה.
חֹמֶר הַקְּרִיאָה שֶׁל הַקִּיּוּם.


איפה- דן פגיס
הִתְחַבֵּאתִי בָּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.
בָּאָרוֹן אֵינֶנִּי.
וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן,
גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.
הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.
לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.
בְּאַחַד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי
אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי.


כאן מותר- טלי גילן 


סוּסֵי פֶּרֶא דּוֹהֲרִים 

בָּעֲרָבוֹת רְחוֹקוֹת. 

הֵדֵי פַּרְסוֹתֵיהֶם 

מַרְעִידִים אֶת זְגוּגִיּוֹת חַלּוֹנִי. 

עַל הַדַּף רָצוֹת מִלִּים, 

מִתְפָּרְאוֹת,

מִתְפָּרְקוֹת, 

מִתְקָרְבוֹת, 

מִתְרַחֲקוֹת. 


הַמִּילָה "צָרִיךְ" 

דּוֹקֶרֶת אוֹתִי בְּחוּט בַּרְזֶל חָלוּד. 


הַמִּילָה "מֻתָּר" 

מְלַטֶּפֶת אוֹתִי בְּרַכּוּת, 

וּפוֹרַעַת אֶת שְׂעָרִי. 


חֶבֶל, 

נוֹצָה, 

בּוֹרֵג יָשָׁן, 

גַּרְגִּירֵי חוֹל, 

גּוּלָה זוֹהֶרֶת, 

דַּף זָהָב מָהוּהַּ וּמְקֻמָּט. 


קֻפְסַת אוֹצָרוֹת 

נִפְתַּחַת 

וְנִסְגֶּרֶת. 


כָּאן 

מֻתָּר.


תפילת האהבה מאת ר' אמה שם-בה אילון 


אהבה רבה אהבתנו הויה אלוהינו.
חמלה גדולה ויתרה חמלתה עלינו.
באהבה עמוקה בחרת בנו לעולמך, 

ותיתן לנו הויה אלוהינו 

חיים ויופי ואמת ואהבה.
בבקשה אלוהים, למד אותנו לאהוב באמת. 

בבקשה אלוהים, למד אותי לאהוב באמת.
למד אותנו את חוקי האהבה, כי תורה היא 

וללמוד אנו חפצים. 

והאר עיננו באהבה, והאר נפשנו באהבה.
ותפתח בנו פתח לאהוב את עצמנו.
והרחב את אהבתנו כך שתכלול עולם ומלואו.
ולא נבוש באהבה, ולא נכלם בעוצמתה,
ולא נכשל בהסתרתה.
קרבנו הויה אלוהינו להודות לך וליחדך ולדעתך
כאחדות שמעבר לכל ריבוי.
ואהבתך אל תסתיר ממנו לעולמים.
ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים.
ברוך אתה הויה הבוחר באהבה.





יום שישי, 16 באוקטובר 2015

עוד שיר תפילה

בוקר יום שישי. אני מתעוררת מוקדם, ואור ראשון מסתנן מבעד לחלון. מרתיחה מים בפינג'אן, ונהנית מהשקט ומריח הקפה המתפשט במטבח. איתמר מתעורר, ואנחנו מכינים ארוחת בוקר וכריכים לבנות, אבל הן מסרבות להתעורר. לאחר מספר לא מבוטל של ניסיונות השכמה, הן מצטרפות אלינו ומתארגנות לאיטן. הזמן חולף, ואנחנו מגיעים לגנים באיחור רב. הגננות כבר רגילות, ואפילו לא מעירות לנו.
*
בדרך לתחנת הרכבת, אני עוצרת במכולת השכונתית. אשה מבוגרת, לבושת שחורים, מבקשת שאסיע אותה לקופת החולים. בדרך היא מספרת לי את סיפור חייה, היא אלמנה עם תשעה ילדים, לב ענק והרבה צרות. אני מחכה לה שתסיים את ענייניה בקופה, מסיעה אותה למרכז המושבה, ועולה על הרכבת באיחור של שעה.
 *
בצל אירועי הדמים של הימים האחרונים, אני מתבוננת על הנוסעים בחשדנות רבה, ומתפללת שאף אחד לא ידקור אותי. מרגישה את המתח שלי ושל הנוסעים האחרים. מזהה את קמט הדאגה שמתיישב לי במרכז המצח ואת הכיווץ בכתפיים.
בדרך כלל אני אוהבת לנסוע ברכבת. אוהבת את הרווח הזה שבין דבר אחד לדבר אחר. ואפילו עכשיו, אחרי שהמתח מתפוגג לו, אני נהנית מהזמן הנינוח של הנסיעה. 
*


מצרפת כאן שיר  שכתבתי בקיץ שעבר, בצל אירועי הדמים של הסבב הקודם. אני לא זמרת, וזו היא סקיצה לא גמורה, המאתגרת את הפרפקציוניזם שלי. אבל איכשהו השיר הזה ליווה אותי בתקופה האחרונה, ונראה לי שהגיע הזמן שלו לצאת לעולם, גם ככה, בדיוק איך שהוא עכשיו, לא גמורלא שלם ולא מושלם.

שמיים אדומים
יושבת מול הים,
בתי בחיקי,
זו היא שעת השקיעה.
ממזרח לבנה,
ממערב החמה,
מתחתינו אדמה.
השמיים אדומים,
האדמה אדומה,
קייץ של מלחמה.
שמרי על כולנו,
בנייך ובנותייך
הו, אמא אדמה.
שמרי על כולנו,
בנייך ובנותייך,
הו, אמא אדמה.
הו, אמא אדמה.

יום שני, 5 באוקטובר 2015

שיר תפילה

גדלתי במשפחה חילונית למהדרין. תפילות וטקסים דתיים לא היו חלק מאורח החיים שהכרתי מהבית. עם זאת, שיחות שלי עם אלוהים ועליו, אני זוכרת מגיל מאוד צעיר. בתור ילדה, לפני השינה, נהגתי לפנות אליו ולבקש בקשות שונות, כגון אופניים או כלב. למרבה הפלא, בקשות אלו אכן נענו ברובן, למרות שלעתים עבר זמן רב טרם התגשמותן. אני גם זוכרת תקופה בילדות, שבה נהגתי לשאול את כל מי שפגשתי, האם היא או הוא מאמינים באלוהים.

במהלך החיים המשכתי להתעניין בשאלות אמוניות, והכרתי עוד ועוד דרכים לדבר עם אלוהים ועליו. למדתי שיש לה/לו שמות רבים, ושקבוצות שונות בארץ ובעולם נוהגות להתפלל ולעבוד אותו בדרכים מגוונות. כיום אני חושבת, שאולי לכל אדם המתפלל ומבקש את אלוהיו, יש נתיב מיוחד משלו, לחיפוש, לגעגוע, לתפילה. ואולי אפילו אותו נתיב אישי, משתנה במהלך השנים, במהלך ההתבגרות.


כשאני מדברת היום עם אלוהים, אני לא תמיד יודעת למי אני פונה ולמה. לא יודעת באיזה שם להשתמש (אלוהים? השכינה? אמא אדמה? אללה? בודהא?). לא יודעת אם יש שם איפשהו במרחב (הפנימי או החיצוני) מישהי או מישהו שמקשיב לי ושמשגיח עלי באופן פרטי.
אני כן יודעת, שכשאני מצליחה לעצור לרגע, דווקא בשעה של כעס גדול, פחד וכאב, לעצור ולנשום, לעצור ולבקש חסדי שמיים, משהו בעצירה הזו מחולל בתוכי שינוי, זעיר ככל שיהיה.
התחושה היא שמרחב הבחירה שלי גדל, ולו במעט. לרגע אחד, אני נזכרת שאני לא באמת לבד, ושכן יש לי בחירה. לפעמים זו בחירה מאוד קונקרטית, כמו הבחירה האם לצעוק בחזרה על מי שצועק עלי, או לקחת רגע נשימה ולחשב מסלול מחדש. ולפעמים מדובר בבחירה יותר סמלית, כמו למי להצביע בבחירות, או באיזה כיוון מקצועי לבחור. האם לתת לפחד לנהל אותי, או להקשיב לקול הפנימי שבוחר להישאר עם לב פתוח ואמיץ, גם בתוך עולם מלא סתירות וניגודים.

אני רוצה לשתף בשני רגעי מפגש שלי עם שני שירי תפילה, שתמיד פותחים לי את הלב. שני הרגעים הללו התחוללו בנוה שלום, בשני אירועים שונים, האחד במהלך חתונה, והשני במהלך כנס.

יהי שלום בחילך
מצרפת כאן קישור לשיר המבוצע על ידי מיכל טל-יה.
התחתנתי עם איתמר לפני שמונה שנים. לפני החתונה התלבטנו רבות לגבי אופי הטקס. בתחילה רצינו שחבר/ה יחתנו אותנו, ושהטקס יהיה לגמרי אישי. לאחר בדיקות שונות ומשונות, פנינו לרבה תמר אלעד אפלבאום, שהיא רבה קונסרבטיבית ואשה חכמה ואמיצה שאני אוהבת ומעריכה. הרבה תמר ליוותה אותנו בתקופה שקדמה לחתונה, ואף ערכה את טקס החופה עצמו, שהיה בסופו של דבר, בעל אופי יהודי מסורתי, אבל עם תוספות אישיות משלנו.
החתונה התקיימה בכר דשא קטן בנוה שלום, אל מול נוף גבעות משתפלות, שהתעטפו באור שקיעה כתום ורך. 
החופה התחילה באור אחרון, השמש שקעה, ולאט לאט ירדה החשיכה.


אחד הרגעים שהיו הכי משמעותיים עבורי בחופה, התרחש לקראת סיום הטקס. תמר ביקשה מכולם לעמוד רגע אחד בשקט. והקהל הגדול, שנאסף לשמוח איתנו בשמחתנו, דמם לרגע, והשתתף איתנו לא רק בשמחה, אלא גם בכאב ובגעגוע לאנשים היקרים שכל משפחה איבדה. אנשים שהיה לנו חשוב להזכיר ולהזמין לחתונה, למרות שכבר לא ניתן לשלוח להם הזמנה, לא בדואר ולא במייל, אלא רק דרך הלב, דרך הדממה.

זה היה רגע מרגש וכואב עבורי. לא ידעתי איך לחזור לשמחה מתוך התהום הזו, שנפערה תחתי פתאום. ואז התחיל נתנאל גלדברג, חברנו היקר, שליווה אותנו בחופה, לשיר את "יהי שלום בחילך, שלוה בארמנותייך". השילוב של מילות התפילה, עם קולו ונגינתו של נתנאל, זכור לי עד היום כרגע של חסד. רגע שבו הלב נמס בתפילה, חמלה ומחילה. רגע של מפגש בין שמיים וארץ, חיבור ואובדן, כאב ושמחה.

בין החושך לאור



שיר תפילה אחר שתמיד פותח לי את הלב, הוא שיר שכתבה מנאל חריב ושרות דפנה רוזנברג ויעל תאי. ממש לפני שנה, נערך בסוכות, בנוה שלום, הכנס "טלאים של שלום" (מצרפת כאן קישור לדף הקבוצה). זה היה זמן קצר אחרי מלחמת עזה של קיץ 2014, והמטרה הייתה לחבר את הטלאים, שנסרגו במהלך הקיץ, לשמיכות. שמיכות שיועדו למשלוח לתינוקות פלסטינים ויהודים משני צידי הגבול המדמם.
דפנה, שהייתה שותפה פעילה בסריגת הטלאים, שרה במהלך הכנס את השיר "בין החושך לאור" בעברית, ערבית ואנגלית. שמעתי את השיר הזה פעמים רבות כבר לפני כן, ותמיד הוא ריגש והקסים אותי. אך באותו רגע, כשבחוץ שררה אווירה כל כך קשה של ייאוש, גזענות, פחד וכאב (והנה שוב אנחנו בסוכות, ומעגל הדמים רק מחריף ומתרחב), באותו רגע כשדפנה שרה ואנחנו איתה, לרגע אחד הרגשתי שהלבבות פתוחים, שהשמיים פתוחים ושעדיין יש תקווה.

***

חיפשתי סיום לפוסט הזה, ולא מצאתי את המילים. פתאום נזכרתי בשירה של לאה גולדברג, תפילה. השיר השלישי מתוך שירי סוף הדרך. שיר שיש בו גם ברכה וגם תפילה, ואיתו אסיים הפעם.


לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.