יום שני, 27 בפברואר 2017

ללכת לאיבוד

בסוכות של כיתה י' הצטרפתי לחוג נוער שדה בוקר. זה היה בסתיו לפני 24 שנים. הטיול הראשון שלי היה להר הנגב הגבוה- נודד של חמישה ימים, ציוד על הגב, מהר חריף להר עריף. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מחוברת לטבע ולמדבר, אבל הטיול ההוא, ובכלל להיות חניכה בחוג הנוער, היו מהחוויות המכוננות של חיי. אני זוכרת נופים בראשיתיים, שיחות נפש אינסופיות ואת הקור הצורב בלילות.

זכור לי רגע אחד בטיול, בו איל וייל ז"ל, מדריך החוג דאז, אסף את כולם. זה היה כבר לקראת שקיעה, ואור מדברי רך נח על שיפולי ההרים. מאותו מקום הוא שלח אותנו אחת, אחת, ברווחים, להליכת בדד לכיוון חניון הלילה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתנסיתי בחוויה כזו, ומיד התמכרתי. מאז, בכל הזדמנות, הייתי מחכה שכל השאר ייעלמו מעיני, ורק אז הייתי מתחילה ללכת. אני משערת כמובן, שלא לזה כיוון איל. לא ידעתי לנווט, ולא היה לי שום חוש התמצאות, אבל הצורך בשקט המדברי היה חזק ממני.

התמונה היחידה שיש לי, שאיל צילם אותי

שיטפון בצין, חנוכה 1992? 1993? (רמזים מטרימים לדעאש)
אי שם בערבה, עדלאידע

מעבר להליכות השקטות שיזמתי באופן מכוון, היה גם את נושא האיטיות. גם כשלא כיוונתי לכך הלכתי מאוד לאט. מאוד מאוד לאט. שילוב של קושי פיזי עם נטייה לחולמנות וצורך לעצור ולהתפעל משבלולים, חצבים ושאר הפתעות שזימן לי המדבר, כל אלו יצרו פערי קצב גדולים ביני לבין שאר הקבוצה. חברות שהלכו עימי נדבקו באיטיות וכך הלכנו לאיבוד ביחד.

מכתש רמון
בהתחלה היינו צוחקות. אחר כך כשהבנו שזה ממש איבוד, רציני כזה, שתקנו. הקשבנו בשקט, אבל לא שמענו נפש חיה, באמת נותרנו הרחק מאחור. לבסוף תמיד מצאנו איזה נאקב, איזה שבילון שלא ראינו קודם לכן, או שמישהי הייתה חוזרת אחורה ומוצאת אותנו. ואז הייתי מצטרפת בחזרה לקבוצה, צמאה, אדומה ועייפה, ונורא נבוכה שעיכבתי את כולם. התביישתי באיטיות שלי ובאהבה לאיבודים.

מאז התנסיתי בהרבה הליכות לאיבוד, גם חיצוניות וגם פנימיות, ונראה לי שלאט לאט אני הופכת למומחית לדבר. ושמה לב ליותר ויותר קווי דמיון בהתמודדות עם איבודי שבילים, כיוונים ואובדנים שונים ומשונים שהחיים מזמנים לי. 
למשל, שמה שעוזר לי בכל האיבודים זה לעצור. 
להאט. 
לנשום. 
להקשיב.

ולנסות להיזכר איפה הייתה הפעם האחרונה שכן הייתי בכיוון הנכון.

לפעמים בשביל להיזכר אני צריכה לנסוע למדבר או לים.
לפעמים עוזר לי לצייר, או לדבר עם חברה, או לשתוק, או לשיר.
לפעמים אני צריכה לקרוא ספר מסויים (את ספרי נרניה ואת סדרת הקוסם מארץ ים, למשל, אני קוראת כמעט בכל פעם שאני הולכת לאיבוד, וזה קורה לא מעט).

אחת הדמויות הספרותיות האהובות עלי היא סנופקין, הנווד הנצחי, מספריה של טובה יאנסן. כל חורף כששאר המומינים נמים להם במיטותיהם החמות, יוצא סנופקין למסע התבודדות. עבורי, משהו בדמות ובשוטטות שלו מהווה סמל לחופש וליצירה. כאשה וכאמא חסרים לי הזמנים הללו של בהייה ונדודים. לאט, לאט, אני לומדת ליצור לעצמי את חלונות הזמן והמרחב של הוויה סנופקינית כזו, שמזרימה רוח וחיוניות אל תוך חיי השיגרה.




                                      


מאחלת לכולנו חודש אדר טוב ומבורך. והתיידדות והתוודעות אמיצות ומחודשות עם שבילים מוכרים יותר ומוכרים פחות. 

שמורת האירוסים של גבעת אולגה, פברואר 2017