יום שלישי, 30 בינואר 2018

פיית השיניים

כבר אחרי חצות. 
עפעפיים כבדים, אצבעות מכוסות בדבק יבש. 

לשירה נפלה היום שן ראשונה. זו הייתה שן סרבנית,
שהתנדנדה, כושפה, נמשכה, נמרחה בחול, אך התעקשה להמתין 
לרגע שלה, ולא דקה אחת קודם. 
בצרחות של התרגשות הן נכנסו הביתה לבשר לי- השן נפלה!

בלילה לפני השינה, שירה שאלה אותי באיזו עונה השנה מתחילה. 
אמרתי לה שבסתיו, כי בסתיו חוגגים את ראש השנה. 
מפה לשם התגלגלנו לשיחה על אמונה. 
שירה אמרה שהיא לא מאמינה באלוהים.
רות אמרה שאו שאלוהים ברא את העולם בכמה ימים ובכמה מילים, 
או שהיה איזה מדען שהסביר שהעולם נוצר מאוד מאוד לאט.
שירה התרצתה והסכימה להאמין גם באלוהים וגם במדע.

בכל מקרה לגבי פיית השיניים שתיהן הסכימו שהיא קיימת ושהן מאמינות בה.


שאלתי אם הן מאמינות שבני האדם הם טובים, שהלב שלהם טוב.
שתיהן הופתעו מהשאלה. בוודאי שכן, אמא, בני האדם הם טובים.
אולי יש קצת, קצת שהם רעים. 
נכון, אמרתי, נכון. גם אני מאמינה שהם טובים. וכן, למרבה הצער, 
יש גם כאלו שהם רעים. 

בכל מקרה אחרי שהן נרדמו פתחתי על השולחן סדנא להכנת 
פיית פרחים לשירה. להכין פייה זה הרבה יותר קל מלענות על השאלות 
שלהן, שהולכות ונעשות מורכבות יותר, ומגיעות ברגעים הכי לא צפויים.

השבוע רות למדה על קיין והבל. "אבל למה הוא הרג אותו?"
היא שואלת, תוך כדי שאני חותכת ירקות לסלט לארוחת 
הצהריים. "רק בגלל  שהוא קינא?", זה נראה לה חסר היגיון. 
פתאום אני שומעת את הסיפור הזה, כאילו לראשונה, והוא כל כך 
מזעזע ובלתי נתפס. 
אני מבינה שהיכולת שלי להגן עליהן מפני מה שמפחיד ומאיים בעולם, הולכת ומצטמצמת. זהו, הילדות שלי גדלות, וזה נפלא ונורא בו זמנית.


איזה מזל שהן עדיין מאמינות בפיית השיניים, למרות כל הגדילה 
המהירה הזו. אני מתפללת שאלוהים והפיות ישמרו עליהן ועל כל הילדות והילדים בעולם. ושניצוצות של תמימות ואמונה יישמרו חיות וחמות בליבן, גם כשיגדלו.

ואולי זו גם תפילה בשבילי, שהניצוצות הללו ימשיכו לחיות גם בתוכי,
למרות כל מה שאני יודעת על העולם הזה. למרות כל הזוועות שמתרחשות בכל רגע ורגע.

אני נזכרת בפנדורה הסקרנית והאמיצה שפתחה את התיבה, וכל הצרות
והתלאות הנוראיות פרחו ויצאו לאוויר העולם. ואיך אחרונה חביבה, הגיחה התקווה, האוצר הנסתר שנחבא בתחתית התיבה. אותה תקווה שאם מנסים לאחוז בה בחוזקה היא נשמטת מידינו, ואם שומטים אותה כמעט שלא ניתן לנשום.
אולי היא מין פייה כזו בעצמה, שזקוקה למרחב ולאוויר, ליד פשוטה, פתוחה, רכה, שתוכל לנחות ולנוח עליה מתי שרק תחפוץ.

6 תגובות:

  1. איזה כיף לך שהן עדיין מאמינות....

    השבמחק
    תשובות
    1. כן, מעניין עוד כמה זמן החסד הזה יימשך. בבוקר רות זיהתה שזו בובה שאני הכנתי, והיא ממש נעלבה. אמרתי לה שאני עוזרת לפייה מדי פעם, והיא ממש השביעה אותי שכשהפייה תבוא אליה, אני לא אעזור לה בכלל (-:

      מחק
  2. מקסים !
    למה לא בישרתן לנו את החדשה המרעישה?...

    השבמחק
  3. מיכל נטוביץ קרטשמאריום חמישי, 01 פברואר, 2018

    כתיבה נפלאה. השיניים נופלות והילדים שלנו הקטנים גדלים . כשאני קוראת על היצירה שלך עם הבנות ועל המקום שאת נותנת לשאול שאלות "גדולות" על החיים אני בטוחה שאת תצליחי לשמר את הקסם והפליאה בחייהם . אוהבת אותך.

    השבמחק