tag:blogger.com,1999:blog-24541539110239868852012-01-16T22:51:40.517+02:00טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.comBlogger271100tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-82273359147575944452011-05-01T16:33:00.002+03:002011-05-01T16:39:36.510+03:00

בדרך הביתה אני מרגישה פתאום שהבטן שלי נצבטת מבפנים. לחץ, בהלה. עוד רגע מסתיימת לי חופשת הלידה. עוד רגע צריכה להגיש עוד טיוטה של התזה. הרבה שינויים. מזכירה לעצמי, לנשום ושוב לנשום ושוב לנשום. הכל משתנה, הכל בתנועה. אניצ'ה, אניצ'ה, אניצ'ה.  רות כבר מתהפכת לכל הכיוונים. מן הבטן לגב, מן הגב לבטן.  אני חוזרת לחדר ומוצאת אותה על הרצפה. לרגע נעתקת לי הנשימה, ואז פוגשות עיניה את עיני, וחיוך רחב מפציע על

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-15040832310063457712011-04-08T05:46:00.001+03:002011-04-08T05:48:24.602+03:00

ביום שני, אנחנו מגיעים בערב להורים שלי בכפר סבא. אני מתיישבת על הספה, ומיניקה את רות. אמא שלי שואלת אם שמענו חדשות. ג'וליאנו מר נרצח בג'נין. גוש קשה וכואב נתקע לי בגרון. קשה לי לנשום. אני עוצמת את העיניים ומלטפת את רות. אוי, ג'וליאנו. אוי, רות. שיחה מדומיינת עם רות:אמא, למה את בוכה?אני בוכה כי אני עצובה.למה את עצובה?אני עצובה כי ג'וליאנו מת.מי זה ג'וליאנו?ג'וליאנו הוא איש אחד, אמיץ מאוד,

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-65449285156895953992011-03-10T01:28:00.000+02:002011-03-10T01:28:45.581+02:00

יצאנו לטייל בים החובזה הגדול שבחצר ביתנו.רגע של נחת: התורמוסים שזרעתי, פורחים. ענפי עץ הרימון ערומים ויבשים. הרימונים שנותרו על העץ רקובים ומבוקעים. אבל כל יום מנץ לו עוד עלה חדש ויפהפה. האביב מתקרב. חבלי הכביסה טובעים בים החובזה. גם לולו כמעט טובעת. דברים ששמתי לב אליהם לאחרונה:אני כועסת הרבה.כשאני כועסת אני לא מצליחה לכתוב.קשה לי לכתוב כשאין לי משהו "יפה" להגיד.כשאין לי משהו "יפה" או מדויק

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-46133615452538256882011-03-01T19:08:00.000+02:002011-03-01T19:08:48.135+02:00

  כותרות העיתונים סומרות וסוערות. העולם הערבי בוער. מיליונים יוצאים לרחובות ומשנים את העולם. אי אלימות הלכה למעשה. מהפיכות אכן קורות בחורף.  אל מול היציאה הממשית של מיליוני המפגינות והמפגינים, בגופם, תוך סיכון ואף אובדן חייהם של מאות או אלפים מהם (המספרים עדיין לא ברורים, אך הם עצומים), נאמרים ונכתבים הררי מילים ברחבי העולם בשלל שפות.  אל מול הפעולה האמיצה של המפגינות/ים ואל מול הררי המילים

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-63190951364984545852011-02-13T02:03:00.001+02:002011-02-14T23:48:35.916+02:00

את ישנה עכשיו בחדר השני. העיניים שלי כבר כמעט נעצמות, אבל חשוב לי לכתוב לך. ביום רביעי ימלאו לך שלושה חודשים. כל כך הרבה דברים השתנו בחיים שלי מאז שנולדת. למשל הזמן. איך שלושה חודשים יכולים להיות בו זמנית גם המון זמן וגם מעט זמן. למשל המילים. איך מילים יכולות להיות בו זמנית כל כך מלאות וחיוניות וכל כך רחוקות וריקות.  אני מנסה לדמיין את החוויה שלך, של עולם ללא מילים. עולם שכולו חוויות ותחושות,

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-25984086237133683832011-02-06T22:45:00.002+02:002011-02-07T10:29:05.674+02:00

בימים של סערות ומהפיכות, קשה לי למצוא מילים משל עצמי. מוצאת נחמה ומקלט אצל שני ידידים וותיקים- ויסלבה וז'אק. את השיר של ויסלבה, מצאתי בבלוג המקסים, מקסים של יונת (רגע לפני שהשטיח שוב נשמט לי מתחת לרגליים. רק לפני שבועיים. מרגיש כמו לפני נצח. לאט, לאט, אני חוזרת לנשום). ואת השיר של ז'אק, מצאתי בתיבת המייל המאובקת של עצמי. קיבלתי אותו פעם מארז, שאחראי גם על התרגום ועל הקישור לסרטון האנימציה הנפלא

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-42723858346424573542011-01-20T20:47:00.007+02:002011-01-23T22:28:56.634+02:00

חמישי בערב, מוצאי ט"ו בשבט. בחוץ לילה בהיר, וירח גדול ועגול, שט בו בדממה.לנסות לכתוב כשאני שומעת את התינוקת שלי בוכה.לנסות לכתוב כשאני יודעת שהתינוקת שלי סובלת.לנסות לכתוב כשאני שומעת את האיש שלי מהמהם אליה, מסתובב איתה בקפצוצים ובהרגעות ברחבי הבית. ואני בחדר השני, מול המחשב.לנסות להירגע, כשאני בחדר השני, ולסמוך עליו שהוא יצליח להרגיע אותה גם בלעדי.לנסות להירגע, ולסמוך עליה שהיא תצליח להירגע גם

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-49133352414968417112011-01-12T21:26:00.002+02:002011-01-21T14:31:42.086+02:00

אני יושבת מול המסך המרצד ודוק ערפילי של עייפות מפריד ביני לבין העולם. כבר שלושה לילות שרות כמעט לא ישנה, והעייפות מתחילה לתת בי את אותותיה, לובשת צורות משתנות של אי שקט ועצבנות. מחוץ לחלון, רוח קרה נוהמת ושורקת לה, מטלטלת את ענפי הדקל והפקאן, ומעיפה את הכביסה הלבנה מצד לצד. הרוח חודרת מבעד לוילון הבורדו הדקיק, מלטפת אותי בעדינות ומספרת לי על היום הבהיר והקר שבחוץ. על ענפי הרימון הערומים, אני

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-29204389520307418442011-01-07T11:47:00.002+02:002011-01-21T14:31:29.883+02:00

תמיד אהבתי סיפורים. מאז שאני זוכרת את עצמי ועד עצם היום הזה. והכי אני אוהבת שמקריאים לי. ואת הסיפורים שאני אוהבת, אני אוהבת לשמוע ולקרוא שוב ושוב ושוב ושוב.אחד מזכרונות הילדות המתוקים ביותר שלי הוא זכרון שבו אבא שלי מספר לי את הסיפור המופלא על הילדה אלי והמלך בורה בורה. הסיפור נפתח בכך שאלי מתעוררת לילה אחד ומגלה שבבית הבובות שלה מתגורר לו מלך אמיתי, המלך רקס בורה בורה, יחד עם אחד עשר התינוקות

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-56634810398356637742010-12-29T23:27:00.001+02:002011-01-21T16:22:53.607+02:00

 את ישנה עכשיו בתוך המנשא. מקופלת ורגועה. הנשימה שלך קצת כבדה. אני מרגישה את המשקל שלך נח על הכתפיים, הגב והבטן שלי. חום הגוף שלך מחמם לי את הבטן. ששה שבועות ויום. מי היה מאמין. ברקע יהודית רביץ שרה לי ולך את השיר המופלא "את עושה אותי אמא". שיר שכבר שנים הופך לי את הבטן וממלא לי את העיניים בדמעות. אוי, קטנה שלי, שאלוהים ישמור עליך. פלא שלי. ברוכה הבאה לעולמנו זה, הזר והמוזר. אני רוצה לברך

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-80373833734938904992010-02-22T21:36:00.000+02:002010-02-22T21:42:58.780+02:00

במעלה ההר אני מתנשמת, שביל שרגלי מכירות היטבובכל זאת הנשימה נעתקתוהנה המכתש פרוש שוב לרגליעל שלל צבעיו ומרחביוהשמש עולה ומציצה מבעד לחלונות האבן הצללים מציצים מבעד לסדקים שבסלע כאשר מניחים את הלחי על הסלע הלבן והקרירניתן לחוש לרגע, כי הכל כשורה

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-7529692096440395092010-02-08T17:24:00.000+02:002010-02-08T17:47:39.982+02:00

"מה לעשות עם הנעליים האלה?", שאלתי את איתמר."אלו נעלי החתונה שלי. את יכולה לזרוק אותן".כך, בא לו לעולם, ראש נעל הלבן. כעת הוא מתייבש לו בסלון וממתין לניתוח מוח. הוא יצא כבד מדי וכשהוא יתייבש אני אחתוך לו את הראש ואוציא את המשקל העודף. לאחר מכן אדביק אותו בעדינות עם דבק מגע ריחני. זה עומד להיות ניתוח קשה. צריך ממש לחתוך את כל הראש לאורכו, לפרק אותו ולרוקן את העיתונים שבתוכו. אני מקווה שלא יהיו

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-76426587819692535642010-02-08T17:11:00.000+02:002010-02-08T17:46:51.125+02:00

נסיכה סינית, עוף חול ודרקון זועם נפגשו ליד חלוני.מי הם? מהיכן הגיעו? מדוע נפגשו דווקא כעת? דווקא כאן? לאן מועדות פניהם? 

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-88656111356784326502010-01-25T02:25:00.000+02:002010-01-25T02:55:16.593+02:00

בשבת חורפית אחת, לא מזמן, חברה טובה לקחה אותי לטיול. הייתה זו שבת קסומה ושמשית וכמעט ניתן היה לשמוע את שירת העשבים והכלניות. רגע של חסד. כשהתבוננתי בצילומים נזכרתי בדברים שלמדתי מן המורה הטיבטי המופלא- גן גיאצו, אותו פגשתי לפני כשנתיים, בינואר 2008, בריטריט של "ידידי הדהרמה" שהתקיים בקיבוץ תובל. הנושא היה גורמי התודעה. באחד השיעורים לימד גן גיאצו על הטבע של העדר השנאה. גורם זה הינו

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-25749022922729834282010-01-07T14:47:00.000+02:002010-01-25T02:45:11.317+02:00

חורף תשס"ו, 2005 וְדִגלוׁעלָי אהבה וְדִגלוׁעלָי געגוע וְהיה הגעגוע לְציפור וְהייתה הציפור לְאבן וְהייתה האבן לְבור * שיר להודיה, במלאת שלוש שנים למותה ולחשוב שימי העולם בלעדיך כבר רבים מימייך בו, ולחשוב שהשנה עמדו למלאת לך חמש שנים. בפינת החי לפני שנה שמעתי את ע' אומר לר', כי הגעגוע משתנה עם הזמן והופך מגעגוע אל העבר לגעגוע אל עתיד מדומיין. אומרים שהזמן הוא הרופא הטוב

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-61704311484513549472010-01-02T22:03:00.000+02:002010-01-03T07:22:53.336+02:00

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-60304539823663516802009-12-28T00:11:00.000+02:002011-01-10T21:40:03.997+02:00

נדא יקרה, כיפ חלכי, יא חביבתי? מה שלום הורייך, אחיותייך, אחייך, חברייך? איפה אתם גרים עכשיו? שנה חלפה מאז שיחתנו האחרונה ואני מודה ששקעתי לי בחיי ובכל פעם שהתכוונתי לכתוב לך, משהו אחר צץ, והסיט את תשומת ליבי. האם חזרת ללימודים? אל תוותרי על הלימודים, אחותי. אם האוניברסיטה סגורה, תלמדי בבית. אני יודעת שזה קל לומר מבחוץ. אם אני הייתי במקומך בטח לא הייתי מצליחה ללמוד. ואני

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-3119210221702541782009-12-09T20:39:00.000+02:002010-01-07T10:31:06.630+02:00

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-49747121370528388162009-09-21T11:15:00.000+03:002011-01-10T21:38:23.055+02:00

תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק: אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם,ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך,ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילהותחזק אותנו באהבה אליךכאשר גלוי וידוע לפניךשיהא הכול נחת רוח אליך...אמן ויהי רצון. והתוספת שלי-ואדרבה, תן בליבנושנראה כל אחת גם מעלת לבנו וגם חסרונווהכל נראה בעין פקוחה ואוהבתולא תעלה בליבנו שנאה ועצבותאלא שמחת היצירה

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-75489632918070390332009-03-09T12:47:00.000+02:002010-01-07T10:36:18.347+02:00

ציירתי את בת הים בהשראה מקלף טארוט שנקרא DEEP END. היא צוללת פנימה לתוך תכלת רכה ועמוקה, ספק שמים, ספק ים. על פניה מרחף חיוך דק וחידתי. כל גופה שלוח קדימה, היא אחד עם העולם, כמו דג, כמו תינוק. מה זה- להיות שלמה יותר כאשה, שלמה יותר כאדם? אולי החיבור הזה בין החלק החייתי והמימי לבין החלק האנושי. החיבור בין תחתונים לעליונים, מים ושמים. המים- כמרחב רוחני, חושני, לא נודע. הנכונות להתמסר, לצלול, לנוע,

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-58024981402432130052009-02-27T08:25:00.000+02:002010-01-07T10:35:21.663+02:00

לפני כשבוע חגגתי בשעה טובה עם משפחתי את יום הולדתה של אמי ואת יום הנישואין של הורי. יום לאחר מכן נפטרה יונה אילון, אמם המופלאה של אורי ודנה-אמה, שניים מהאנשים היקרים לי ביותר עלי אדמות. ההכנות לאירוע המשפחתי לוו בתחושת הפרידה המתקרבת מיונה, שהתמודדותה המדהימה עם חייה ועם מותה המתקרב היוותה עבורי שיעור רוחני מתמשך. כשאני מנסה לבטא במילים את השיעור הזה- את ההשראה שקיבלתי מיונה-

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-91555923966030136692009-02-08T22:08:00.000+02:002010-01-07T10:33:37.213+02:00

נוכחים: בלוגספוט, המנהל הבדוי של הבלוג שלי. אני. תפאורה: חדר משרדי בבניין בפלורנטין. על השולחן מונחים בצורה מסודרת- יומן פגישות פתוח ועט. על הקיר תלויות בסדר מופתי- תמונות של בלוגספוט מהפגנות שונות- אוחז שלט, צועק במגפון, נאבק עם שוטר, מחובק עם וואג'י מבלעין. ללוח המודעות מחוברות בנעצים- הזמנות להרצאות ולהופעות בגדה שמאלית ולחוגי בית של חד"ש. (אני נכנסת בסערה ובהתנשפות למשרד לאחר טיפוס של ארבע

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-30960971827578763002009-01-21T10:04:00.000+02:002010-01-07T10:27:33.177+02:00

אנחנו עומדים בפתח הבית. ירח דק ובהיר תלוי בשמיים האפלים. רגע לפני האור הראשון. "את יודעת, לא שמעתי הבוקר את הציפורים. אולי הן עברו למקום אחר". להבות האש מחוללות למעני ריקוד בוקר מסתסלסל, מתפצפץ ומעושן במדורה שבחצר ביתי. אני יושבת מתחת לעץ הזית, ומתחילה להבין שבאמת חזרתי הביתה. אדום החזה, שותפי למדורות הבוקר, לא בא לבקרני היום. גם לא הזמיר הקטן. אבל בערך ב-6:30 הדרורים התחילו לצרוח את קריאות

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-20840793774427660762009-01-21T09:41:00.000+02:002009-01-21T09:43:38.207+02:00

המקום בו אנו צודקים (יהודה עמיחי)מן המקום שבו אנו צודקיםלא יצמחו לעולםפרחים באביב.המקום שבו אנו צודקיםהוא קשה ורמוסכמו חצר.אבל ספקות ואהבות עושיםאת העולם לתחוחכמו חפרפרת, כמו חריש.ולחישה תשמע במקוםשבו היה הביתאשר נחרב.

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-69355219941653168032009-01-13T19:44:00.001+02:002010-01-07T10:29:58.559+02:00

נחליאלי קטן עומד על הסלע ומנענע בזנבו. חברו מהלך על האדמה ברוב חשיבות והידור ומהנהן בראשו סביב, סביב. מקורו הכהה והחד עולה ויורד במהירות. שני בבוקר. הרגליים שלי קפואות. יושבת בבית קפה ליד אשתאול. מבעד לקירות הזכוכית נשקפים אלי שמיים תכולים ומתחתם גבעות עטופות באורנים ובברושים של קק"ל, מנומרות בבתי מושב חבושי גגות רעפים אדומים. חוטי החשמל מחלקים את השמיים ללמעלה וללמטה, מקושטים בכדורים כתומים

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-55525810375359169452009-01-01T17:16:00.000+02:002010-01-07T10:29:37.134+02:00

יום חמישי, ד' טבת, תשס"ט, 1 בינואר, 2009 יום חמישי. בוקר. יושבת מול המחשב של גיסי וגיסתי בתל אביב. לידי יושבת בתם המתוקה, בת שנתיים וחצי, וצופה בסרטון של בת הים הקטנה, כך שהפסקול מהווה את הרקע לפוסט הזה. הסרטון נגמר והקטנה מוחאת כפיים. קבלתי הרבה תגובות למה שכתבתי ביום שני. יום שני? מרגיש כמו לפני מאה שנה. שבת? מרגיש כמו לפני נצח. כל התגובות היו מלאות אהבה. חלקן היו אוהדות ותומכות גם ברמת

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-2454153911023986885.post-24798549802356056872008-12-30T06:00:00.000+02:002010-01-07T10:30:43.070+02:00

נר שמיני של חנוכה, תשס"ט. מוצאי החג. דצמבר 2008 פוסט ראשון. איך מתחילים. המון זמן שאני רוצה לכתוב ולא מצליחה. דווקא היום? דווקא היום. שבת בבוקר. יום יפה. אמא שותה המון קפה. אני יושבת עם חברים בגינה ואוכלת ארוחת בוקר. זו פעם ראשונה שהם מבקרים אותנו בדרום, רק עברנו לפה לא מזמן, מדרום תל אביב לניר משה, אי שם בין עזה לרהט. אנחנו יושבים בגינה שלנו במושב. איזה אושר ואיזו שלווה. מי היה מאמין.

טלי גילןhttp://www.blogger.com/profile/06796159344954909041noreply@blogger.com1