Thursday, October 23, 2025

אז מה עכשיו?

בין פגישות מרגשות עד אין קץ,
בין לוויות שוברות לב, לבין המתנה שעדיין נמשכת של משפחות החטופים החללים שטרם הושבו;
בין הכרזה על הפסקת אש לבין המציאות המדממת בעזה וגם בגדה;
בין רגעים של שמחה פשוטה ורוחב נשימה שכבר לא זכרתי שניתן לחוש בכלל, לבין רגעים של ייאוש, מתח ודאגה;
בין תקווה לשלום, לצדק ולשוויון, לבין פחד גדול מההווה ומהעתיד הצפוי לחברה הישראלית.

אז מה עכשיו?

הבת שלי שאלה אם עכשיו נפסיק ללכת להפגנות.
זו גם הייתה הברכה שכתבה לי ליום ההולדת: שלא אלך יותר להפגנות. אני שומעת בתוך השאלה ובתוך הברכה את הבקשה לקירבה ולקשר.
ושומעת את הכמיהה לשיגרה, למוכר ולידוע.

הגדרות נפרצו, והבתים נשרפו ונחרבו לא רק בבארי ובכפר עזה ולא רק בקרית שמונה ובמטולה, ולא רק ברפיח ובעזה.

חורבן החברה הישראלית, השבר המוסרי העמוק, הפילוג והקיטוב, ידרשו עבודת שיקום והחלמה של שנים רבות.

אז מה עכשיו?

הבנות שלי נמצאות בגיל ההתבגרות. האמהות שלי כיום שונה מאוד מהאמהות שנדרשתי אליה כשהן היו רכות בשנים.
ועדיין אני אמא שלהן, וכך יהיה גם כשיגדלו ויפרחו מן הקן.
הקשר והמחוייבות להזנה, שמירה על קשר ומתן עזרה,
לא נעלמים כשהילדים גדלים - הם רק משנים צורה.
כך אני מבינה גם את המחויבות להמשך הפעילות למען שיקום והחלמה של החברה הישראלית. וזה כולל גם מאבק לעצירת הזוועות הממשיכות להתקיים בשמנו, ברגעים אלו ממש, בעזה ובגדה, וצורך לסייע גם שם.

אינני יודעת איזה אופי תלבש המחאה מכאן ואילך,
אבל המחאה היא רק חלק מהפעולה הנדרשת כעת.
הציווי שלא לעמוד מנגד, להבנתי, מחייב אותנו לפקוח עיניים ואוזניים ולב, להכיר במציאות גם כשהיא בלתי נסבלת, ולפעול למען שינוי, צדק ושוויון.

אבל מהי הפעולה הנכונה בעת הזו? מהו תיקון עולם בימינו?
מהי אנושיות? איזהו אדם?

אני נוטה להאמין שאין לכך תשובה אחת,
ושיש דרכים רבות להיות מעורבים בתהליכים הללו.

אפשר ורצוי להגיע לעצרות ולמשמרות שיוזמות משפחות החטופים.

אפשר ורצוי לתמוך במשפחות השכולות, בפצועים בגוף ובנפש, בעקורים ובכל מי שזקוק לסיוע.

אפשר ורצוי לקחת חלק בפעילויות השלום המגוונות,
במסיקים המשותפים, ובנוכחות מגינה בגדה ובבקעה.

אפשר להיות פעילים דרך חינוך, דרך כתיבה, דרך אמנות.

אפשר לתרום כסף.

יש אלף ואחד דברים שניתן לעשות.

אם כל אחד ואחת מאיתנו יעשו בכל יום פעולה אחת למען השלום, הצדק והסולידריות,
אני מקווה ומאמינה שפעולות אלו יצטברו למסה קריטית שתביא לשינוי.

המשכתי לבוא להפגנות ולמשמרות למען החטופים, גם כשאיבדתי כל תקווה.
ואני שמחה שעשיתי זאת, ושלא עמדתי מנגד. מתרגשת מאוד עם חזרתם, ומאחלת להם ולמשפחותיהם רק טוב.
ואני גם מתאבלת יחד עם משפחות החטופים החללים שהוחזרו, ומצטרפת לקריאה להשבת החטופים החללים, שטרם הושבו, על מנת לאפשר להיפרד מהם.
לצערי, אני יודעת מגוף ראשון, שעצם האפשרות להיפרד
היא משמעותית מאוד בהתמודדות עם כאב האובדן.

אז מה עכשיו?

לוקחת נשימה עמוקה.
נותנת מקום לכל הרגשות שעולים, כולל מוצפות ורגעים שבהם התיפקוד לא בשיאו והחשיבה מתערפלת.
מוצאת ויוצרת לעצמי מרחבי פעולה שבהם נוח לי לפעול,
בוחרת שותפות לדרך שאני סומכת עליהן, ומרגישה מוגנת איתן.

ואני מתכוונת להמשיך לפעול למען הערכים בהם אני מאמינה, בדרך בה אני מאמינה – דרך החמלה הנחושה, דרך אי האלימות – גם אם הפירות יגיעו רק בעתיד הרחוק, וגם אם לא אזכה לטעום מהם בחיי.

אז זה מה שיש עכשיו.
ים של כאב וגעגוע,
רגעים של הקלה, אושר מתפרץ,
שברונות לב שמתאחים,
צלקות עמוקות,
מתח, דאגה,
ולצידם נבטים של תקווה,
מפתיעים ביופיים ובכוח החיים שבהם, אותם אני משקה בעדינות ובהתמדה.






Thursday, July 3, 2025

זעקת האמהות, נאום בחדרה, 28.06.2025

 

צילום: איתמר גילן


שמי טלי גילן, 

אני אמא לשתי בנות, עובדת סוציאלית, מטפלת באמנות ופעילת שלום. 

אני שותפה בשלוש קהילות הפועלות במחאה:

זעקת האמהות, 'אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה' ו'עו"סות דמוקרטיה'. 

המשותף לשלוש הקהילות הללו, הוא הקריאה לסולידריות ולשינוי חברתי. 

הציווי המוסרי לא לעמוד מנגד, מחייב את כולנו לנקוט עמדה, ולפעול במשותף.


נולדתי וגדלתי בישראל. אבל בשנים האחרונות אני חשה זרה בארצי – 

כי ארצי שינתה את פניה. ואני עומדת כאן איתכן הערב- 

מזכירה לכולנו לפקוח את העיניים, את הלב ואת הנשמה, 

וקוראת לכולנו לא לשתוק ולא לוותר.


מאז השבעה באוקטובר – אנחנו חיות בתוך שבר.

ושבר זה רק הולך ומעמיק.

המדינה נעלמה והפקירה את אזרחיה ואת חייליה ברגעים הקשים ביותר.

אבל אני רוצה להזכיר לכולנו שגם בשבעה באוקטובר וגם בשבועיים האחרונים- הנשים והאנשים כן באו, וממשיכות לבוא ולסייע בכל מה שנדרש. גילויי הסולידריות האלו מרחיבים את הלב,

ונותנים כוח ותקווה בתוך הקושי והאפילה.


כל צבא מונהג על ידי דרג מדיני.

כאשר הדרג המדיני מורכב מאישי ציבור, המזלזלים במערכת החוק,

המשפט בכוחות הביטחון, ובכל אמת מידה מוסרית בסיסית,

מה הפלא שהחברה שלנו רק הולכת ומתפרקת?


ההרג וההרעבה מתבצעים בעזה באופן מכוון על ידי מפקדי וחיילי צה"ל,

בהובלת הדרג המדיני, כבר תקופה ארוכה.

חיילים נפצעים ונהרגים בקרבות חסרי תוחלת.

החטופים נמקים במנהרות.

טרור יהודי משתולל בגדה ובבקעה, יום ולילה, בחסות הצבא.


במשך שנים עשר ימים נמכר לנו "ניצחון היסטורי" מול איראן–

בעוד שבמציאות, המתקפה על איראן לא חיסלה את הגרעין, לא הפילה את המשטר, וכפי הנראה גם לא קידמה את ביטחון ישראל. 

היא כן גבתה מחיר כבד גם כאן וגם שם.

בישראל- עשרים ותשעה הרוגות והרוגים, עשרות פצועים,

הרס נרחב של מבנים ותשתיות ואלפי אנשים שנאלצו להתפנות מבתיהם;

במקביל גם באיראן, התרחשה פגיעה נרחבת בתשתיות אזרחיות, ונגבה מחיר עצום בחיי אדם.

זו לא הייתה מלחמה הכרחית – אלא מהלך פוליטי עטוף בהנדסת תודעה.

את המחיר שילמו אזרחים – גם כאן וגם שם.


כל הזמן הזה – ההפיכה המשטרית נמשכת. מערכת המשפט נרמסת.

ומכונת רעל פוליטית רודפת את משפחות החטופים, ואת כל מי שמעזה לבקר את הממשלה.


הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס כתב:

"פניו של הזולת קוראות אליי ואומרות לי: אל תרצח."

דבריו פונים אל כולנו, שכן כולנו פוגשות את פני האחר.

את המקום הפגיע ביותר, ומתוך כך נקראות לאחריות ולסולידריות. 

כאמא, אני מתבוננת רבות בפנים של בנותי.

אני זוכרת את הפנים שלהן כשרק נולדו. 

את הרוך והפגיעות, ואת תחושת האחריות המבהילה,

שהתלוותה לימים הראשונים של חייהן.

ההתבוננות הזו בפניהן מחדדת את העמדה המוסרית שלי גם כיום.

ילד הוא ילד הוא ילד.

מה זה משנה היכן הוא נולד?

מה זה משנה אם הוא דובר פרסית, ערבית או עברית?

איך אפשר לעמוד מול הפנים של ילד רעב – או של אם שכולה –

ולהסיט את המבט?


איילת השחר סיידוף מאימהות בחזית אמרה לפני כמה ימים:

*מלחמות לא נגמרות כשהחיילים נגמרים.*

*הן נגמרות כשהאימהות קמות.*

אימהות – קומו.

הצילו את הילדים שלכם.

אל תמשיכו לשתוק.

אל תתנו להם להיכנס לעזה.

סרבו למלחמה בעזה.

כי עדיף לבקר את הילד בכלא הצבאי – מאשר בחלקה הצבאית.


במוצאי שבת לפני שבועיים פגע טיל איראני בעיר טמרה שבצפון הארץ,

וגרם להרג של ארבע נשים, בנות משפחה אחת: מנאר אל-קאסם אבו אל-היג'א חטיב, שתי בנותיה חאלה ושדא, וקרובת משפחתן מנאר דיאב חטיב. העיר טמרה נפגעה משני טילים. הטיל האיראני היה רק הראשון.

הטיל של הגזענות הישראלית פגע בהן לא פחות בעוצמה.

סרטונים, טוקבקים ודברי בלע של אנשים בתקשורת ואישי ציבור ישראליים פגעו בהם מאוד, והם נפגעו עד עמקי נשמתם.

אבל, וכאן מגיע החלק של התקווה, 

ביקורי הסולידריות וההתנדבות רחבת ההיקף של אנשי מקצוע ואזרחים פרטיים, שהגיעו לעיר כדי לתמוך ולסייע, ואני ביניהם, 

נתנו מזור ונחמה למשפחות האבלות ולתושבי העיר טמרה.


אני רוצה להזכיר כאן את האזרחים והחיילים שנהרגו בשבעה באוקטובר 

ובמהלך המלחמה הארורה שנמשכת מאז.

את החטופים שנרצחו בשבי. 

וגם את אלפי הפלסטינים תינוקות, ילדות, ילדים, גברים ונשים שנהרגו בעזה.


כל אחת ואחד מהם –ישראלים ופלסטינים- היא קורבן של מעגל הדמים. 

פוטנציאל של חיים, של אהבה ושל יצירה – שנקטע באיבו.


ואני רוצה לשאול: 

מהי פטריוטיות בעת הזו?

מהי נאמנות לחברה הישראלית כעת?

מהי יהדות?

האם הרג והרעבה בעזה מקדמים את בטחון מדינת ישראל?

האם פרעות בגדה, זריעת הרס ופחד ופגיעה בחיי אדם-

קשורים במשהו ליהדות?

האם דרישה להסכם מדיני והשבת החטופים – היא בגידה?


לא.

אנחנו לא בוגדות.

אנחנו אוהבות.

אנחנו כואבות.


אנחנו קוראות: 

די להרג. די להפקרה.

די לשלטון מושחת שמביא עוד כאב ומוות.


למען הילדות והילדים – כאן ושם ובכל מקום.

למען ההווה והעתיד של כולנו.

בואו נשלב ידיים ונעשה הכול כדי לשנות את המציאות.

נתנגד.

נעצור.

נסרב.


אנחנו דורשות:

להשיב את כל החטופים.

לעצור את מעגל הדמים.

להשיב את התקווה והסולידריות ולבחור – בחיים.

כי עם חפץ חיים אנחנו.


Monday, June 30, 2025

על סולידריות ותקווה רדיקלית, דברים שאמרתי בהפגנה בזכרון יעקב, יוני 2025

.                                              (📷 אבי לנדמן)

שמי טלי גילן, אני אמא לשתי בנות, עובדת סוציאלית, מטפלת באמנות ופעילת שלום. 

אני שותפה בשלוש קהילות הפועלות במחאה:

'זעקת האמהות', 'אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה' ו'עו"סות דמוקרטיה'. 

המשותף לשלוש הקהילות הללו, הוא הקריאה לסולידריות ולשינוי חברתי. קריאה שנובעת מתוך הציווי המוסרי שלא לעמוד מנגד. ציווי המחייב את כולנו לנקוט עמדה, ולפעול במשותף.

נולדתי וגדלתי בישראל. אבל בשנים האחרונות אני חשה זרה בארצי – כי ארצי שינתה את פניה. ואני עומדת כאן איתכן הערב- ומזכירה לכולנו לפקוח את העיניים, את הלב ואת הנשמה, וקוראת לכולנו לא לשתוק ולא לוותר.

מאז השבעה באוקטובר – אנחנו חיות בתוך שבר. ושבר זה רק הולך ומעמיק.

המדינה נעלמה והפקירה את אזרחיה ואת חייליה ברגעים הקשים ביותר.

אבל אני רוצה להזכיר לכולנו שגם בשבעה באוקטובר וגם בשבועיים האחרונים-

הנשים והאנשים כן באו. וממשיכות לבוא ולסייע בכל מה שנדרש. גילויי הסולידריות האלו מרחיבים את הלב ונותנים כוח ותקווה בתוך הקושי והאפילה.

הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס כתב: "פניו של הזולת קוראות אליי ואומרות לי: אל תרצח."

דבריו פונים אל כולנו, שכן כולנו פוגשות 

את פני האחר. את המקום הפגיע ביותר,

ומתוך כך נקראות לאחריות ולסולידריות. 

כאמא, אני מתבוננת רבות בפנים של בנותי.

אני זוכרת את הפנים שלהן כשרק נולדו. 

את הרוך והפגיעות, ואת תחושת האחריות המבהילה, שהתלוותה לימים הראשונים של חייהן. ההתבוננות הזו בפניהן, מחדדת את העמדה המוסרית שלי גם כיום.

ילד הוא ילד הוא ילד.

מה זה משנה היכן הוא נולד?

מה זה משנה אם הוא דובר פרסית, ערבית או עברית? איך אפשר לעמוד מול הפנים של ילד רעב – או של אם שכולה – ולהסיט את המבט?

במוצאי שבת לפני שבועיים פגע טיל איראני בעיר טמרה שבצפון הארץ, וגרם להרג של ארבע נשים, בנות משפחה אחת:

מנאר אל-קאסם אבו אל-היג'א חטיב, 

שתי בנותיה חאלה ושדא,

וקרובת משפחתן מנאר דיאב חטיב.

אבל הפגיעה השנייה, החמורה לא פחות, נגרמה מהגזענות הישראלית – שפגעה בלבבות התושבים פגיעה קשה.

ביום שני, יומיים אחרי האסון, יזמתי משלחת 

של נשות ואנשי מקצוע מתנדבים לצורך מתן סיוע ראשוני לטמרה. הגענו לשם מכל רחבי הארץ ומארגונים שונים:

"עו״סות דמוקרטיה", "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה", "עומדים ביחד", "החלוקים הלבנים",

ו"שבע פלוס – מעגלים של תקווה".

פגשנו שם א.נשים מדהימים מעיריית טמרה –

שחוו אסון גדול, שראו מראות שאף אדם לא צריך לראות –ועדיין פועלים באומץ במקצועיות, כבוד ולב ענק, ומחבקים את הקהילה שלהם.

ואני מורידה בפניהם את הכובע.

ביקרנו  בשכונה שנפגעה, וגם בבית הספר בו למדה אחת מההרוגות באסון. ביקרנו בבתים שעדיין לא היה בהם לא חשמל ולא מים.

חלק מהתושבים בשכונה אמרו לנו –

"אתן הראשונות שפנו אלינו לשאול מה שלומנו".

המשלחת שהקמנו – המשיכה לפעול ולהגיע לטמרה מדי יום, וממשיכה לפעול גם כיום.

כשלא היה ניתן להגיע פיזית בגלל הטילים–

שמרנו על קשר מרחוק. קיימנו סדנאות יצירה אונליין, ודאגנו להמשך שיחות תמיכה טיפוליות,

שתגברו את מערך התמיכה ביישוב. והכול – בתיאום עם עיריית טמרה, ובשיתוף פעולה עם פעילות חברתיות מ'עומדים ביחד'.

לזה אני קוראת: תקווה רדיקלית.

תקווה שמגיעה ברגע הכי אפל. 

ברגע בו כביכול אין סיבה לתקווה.

אבל תמיד יש מקום לתקווה.

כי אנחנו תמיד יכולות לראות את האחר.

תמיד יכולות לשלב ידיים, 

ולבנות ביחד עתיד טוב יותר.

ואני עומדת כאן – וקוראת לכולנו-

בואו ננכיח את הסולידריות.

הקבוצה שלנו ממשיכה לגייס מתנדבות:

עו"סיות, מטפלות, אמניות, אנשי חינוך.

רוצות להצטרף? דברו איתי.

ויש עוד המון קבוצות והמון יוזמות.

ולכל אחת ואחד מאיתנו יש מה לתרום.

אנחנו לא קבוצה קטנה ושולית.

בכל רחבי הארץ מתקיימות כעת הפגנות.

כאן יש מוקד אחד, ובחדרה יש עוד מוקד, ובצומת כרכור ובתל אביב ובעוד הרבה מקומות. ויחד אנחנו כוח גדול.

ואני מקווה ומאמינה שיש לנו את האפשרות לשנות את גלגלי ההיסטוריה.


ההפקרה, ההרג וההרעבה קורים במשמרת שלנו. הדם על ידי כולנו.

ויש לנו תפקיד- לעצור את זה. 

.                                              (📷 אבי לנדמן)

קישור לפוסט שכתב דור כלב לגבי ההפגנה, כולל סרטון של הדברים שאמרתי:

לפוסט+ הסרטון