בין לוויות שוברות לב, לבין המתנה שעדיין נמשכת של משפחות החטופים החללים שטרם הושבו;
בין הכרזה על הפסקת אש לבין המציאות המדממת בעזה וגם בגדה;
בין רגעים של שמחה פשוטה ורוחב נשימה שכבר לא זכרתי שניתן לחוש בכלל, לבין רגעים של ייאוש, מתח ודאגה;
בין תקווה לשלום, לצדק ולשוויון, לבין פחד גדול מההווה ומהעתיד הצפוי לחברה הישראלית.
אז מה עכשיו?
הבת שלי שאלה אם עכשיו נפסיק ללכת להפגנות.
זו גם הייתה הברכה שכתבה לי ליום ההולדת: שלא אלך יותר להפגנות. אני שומעת בתוך השאלה ובתוך הברכה את הבקשה לקירבה ולקשר.
ושומעת את הכמיהה לשיגרה, למוכר ולידוע.
הגדרות נפרצו, והבתים נשרפו ונחרבו לא רק בבארי ובכפר עזה ולא רק בקרית שמונה ובמטולה, ולא רק ברפיח ובעזה.
חורבן החברה הישראלית, השבר המוסרי העמוק, הפילוג והקיטוב, ידרשו עבודת שיקום והחלמה של שנים רבות.
אז מה עכשיו?
הבנות שלי נמצאות בגיל ההתבגרות. האמהות שלי כיום שונה מאוד מהאמהות שנדרשתי אליה כשהן היו רכות בשנים.
ועדיין אני אמא שלהן, וכך יהיה גם כשיגדלו ויפרחו מן הקן.
הקשר והמחוייבות להזנה, שמירה על קשר ומתן עזרה,
לא נעלמים כשהילדים גדלים - הם רק משנים צורה.
כך אני מבינה גם את המחויבות להמשך הפעילות למען שיקום והחלמה של החברה הישראלית. וזה כולל גם מאבק לעצירת הזוועות הממשיכות להתקיים בשמנו, ברגעים אלו ממש, בעזה ובגדה, וצורך לסייע גם שם.
אינני יודעת איזה אופי תלבש המחאה מכאן ואילך,
אבל המחאה היא רק חלק מהפעולה הנדרשת כעת.
הציווי שלא לעמוד מנגד, להבנתי, מחייב אותנו לפקוח עיניים ואוזניים ולב, להכיר במציאות גם כשהיא בלתי נסבלת, ולפעול למען שינוי, צדק ושוויון.
אבל מהי הפעולה הנכונה בעת הזו? מהו תיקון עולם בימינו?
מהי אנושיות? איזהו אדם?
אני נוטה להאמין שאין לכך תשובה אחת,
ושיש דרכים רבות להיות מעורבים בתהליכים הללו.
אפשר ורצוי להגיע לעצרות ולמשמרות שיוזמות משפחות החטופים.
אפשר ורצוי לתמוך במשפחות השכולות, בפצועים בגוף ובנפש, בעקורים ובכל מי שזקוק לסיוע.
אני נוטה להאמין שאין לכך תשובה אחת,
ושיש דרכים רבות להיות מעורבים בתהליכים הללו.
אפשר ורצוי להגיע לעצרות ולמשמרות שיוזמות משפחות החטופים.
אפשר ורצוי לתמוך במשפחות השכולות, בפצועים בגוף ובנפש, בעקורים ובכל מי שזקוק לסיוע.
אפשר ורצוי לקחת חלק בפעילויות השלום המגוונות,
במסיקים המשותפים, ובנוכחות מגינה בגדה ובבקעה.
אפשר להיות פעילים דרך חינוך, דרך כתיבה, דרך אמנות.
אפשר לתרום כסף.
יש אלף ואחד דברים שניתן לעשות.
אם כל אחד ואחת מאיתנו יעשו בכל יום פעולה אחת למען השלום, הצדק והסולידריות,
אני מקווה ומאמינה שפעולות אלו יצטברו למסה קריטית שתביא לשינוי.
המשכתי לבוא להפגנות ולמשמרות למען החטופים, גם כשאיבדתי כל תקווה.
ואני שמחה שעשיתי זאת, ושלא עמדתי מנגד. מתרגשת מאוד עם חזרתם, ומאחלת להם ולמשפחותיהם רק טוב.
ואני גם מתאבלת יחד עם משפחות החטופים החללים שהוחזרו, ומצטרפת לקריאה להשבת החטופים החללים, שטרם הושבו, על מנת לאפשר להיפרד מהם.
לצערי, אני יודעת מגוף ראשון, שעצם האפשרות להיפרד
היא משמעותית מאוד בהתמודדות עם כאב האובדן.
אז מה עכשיו?
לוקחת נשימה עמוקה.
נותנת מקום לכל הרגשות שעולים, כולל מוצפות ורגעים שבהם התיפקוד לא בשיאו והחשיבה מתערפלת.
מוצאת ויוצרת לעצמי מרחבי פעולה שבהם נוח לי לפעול,
בוחרת שותפות לדרך שאני סומכת עליהן, ומרגישה מוגנת איתן.
ואני מתכוונת להמשיך לפעול למען הערכים בהם אני מאמינה, בדרך בה אני מאמינה – דרך החמלה הנחושה, דרך אי האלימות – גם אם הפירות יגיעו רק בעתיד הרחוק, וגם אם לא אזכה לטעום מהם בחיי.
אז זה מה שיש עכשיו.
ים של כאב וגעגוע,
רגעים של הקלה, אושר מתפרץ,
שברונות לב שמתאחים,
צלקות עמוקות,
מתח, דאגה,
ולצידם נבטים של תקווה,
אפשר להיות פעילים דרך חינוך, דרך כתיבה, דרך אמנות.
אפשר לתרום כסף.
יש אלף ואחד דברים שניתן לעשות.
אם כל אחד ואחת מאיתנו יעשו בכל יום פעולה אחת למען השלום, הצדק והסולידריות,
אני מקווה ומאמינה שפעולות אלו יצטברו למסה קריטית שתביא לשינוי.
המשכתי לבוא להפגנות ולמשמרות למען החטופים, גם כשאיבדתי כל תקווה.
ואני שמחה שעשיתי זאת, ושלא עמדתי מנגד. מתרגשת מאוד עם חזרתם, ומאחלת להם ולמשפחותיהם רק טוב.
ואני גם מתאבלת יחד עם משפחות החטופים החללים שהוחזרו, ומצטרפת לקריאה להשבת החטופים החללים, שטרם הושבו, על מנת לאפשר להיפרד מהם.
לצערי, אני יודעת מגוף ראשון, שעצם האפשרות להיפרד
היא משמעותית מאוד בהתמודדות עם כאב האובדן.
אז מה עכשיו?
לוקחת נשימה עמוקה.
נותנת מקום לכל הרגשות שעולים, כולל מוצפות ורגעים שבהם התיפקוד לא בשיאו והחשיבה מתערפלת.
מוצאת ויוצרת לעצמי מרחבי פעולה שבהם נוח לי לפעול,
בוחרת שותפות לדרך שאני סומכת עליהן, ומרגישה מוגנת איתן.
ואני מתכוונת להמשיך לפעול למען הערכים בהם אני מאמינה, בדרך בה אני מאמינה – דרך החמלה הנחושה, דרך אי האלימות – גם אם הפירות יגיעו רק בעתיד הרחוק, וגם אם לא אזכה לטעום מהם בחיי.
אז זה מה שיש עכשיו.
ים של כאב וגעגוע,
רגעים של הקלה, אושר מתפרץ,
שברונות לב שמתאחים,
צלקות עמוקות,
מתח, דאגה,
ולצידם נבטים של תקווה,
מפתיעים ביופיים ובכוח החיים שבהם, אותם אני משקה בעדינות ובהתמדה.
