יום שלישי, 12 בנובמבר 2019

הזמנה למשחק וליצירה גם בבוקר של מלחמה

התעוררתי הבוקר מוקדם, ושמעתי חדשות.
אני נמצאת כרגע בצפון והשמש זורחת והנוף יפהפה, ובמקביל אני יודעת שרבים מחברותי ומבני משפחתי מתמודדים הבוקר עם אזעקות, פיצוצים והרבה פחד.

אני חושבת הבוקר על חברי וחברותי הנמצאים בדרום, משני צידי הגבול.

חושבת על חברי ובני משפחתי החיים במרכז.

חושבת על הילדות/ים שהדרכתי ברהט בחוגי סיור לפני שנים, ובגרו מאז והפכו לא/נשים צעירים. זוכרת את הטיולים והשיחות איתם, עם ובלי שפה, עם ובלי תרגום.

חושבת על הילדים והמשפחות מעזה, שהכרתי כשעבדתי בבי"ח רמב"ם. זוכרת את רגעי החסד של יצירה ומשחק גם בתוך הסיוט של אישפוז מתמשך.

וחושבת גם על החייל/ות והשוטרות/ים, על נשות ואנשי מקצועות הרפואה והסיוע  ועל כל מי שנקלע לקו האש, מבחירה או לא מבחירה.

לצערי, אני יודעת מה זה להתעורר לבוקר של פיצוצים ואזעקות.

אני חושבת עליכם וליבי בוכה מעצב ומפחד.

אני שולחת תפילה עמוקה לשלום , לשקט ולחיים טובים משני צידי הגבול.


למי מכן/ם שנמצא/ת הבוקר עם ילדים-
רציתי להזכיר לכם ולכולנו שיש פעולות די בסיסיות, שיכולות לעזור, בהקשר הרגשי של ההתמודדות.
לנשום ביחד, לשיר, להתנועע, ליצור ולשחק.

כשאנחנו מצליחים לעזור לילדים שנמצאים איתנו, אנחנו עוזרים גם לעצמנו להירגע, להפחית חרדה ולהתמודד טוב יותר עם מצבים קשים ומורכבים.

שולחת לכולכןם אהבה ותקווה לבשורות טובות.

מצרפת כמה הצעות ליצירת מרחב יצירתי ומשחקי, גם בימים קשים.

איך מתחילים?
(את החלק הזה ניתן לעשות כהכנה לפעילות או בשיתוף עם הילדים).
לוקחים כמה נשימות עמוקות, ומדמיינים את עצמנו במקום שקט ורגוע. מוקפים בא/נשים שאנחנו אוהבות.
ממש מנסים לחוש את המגע שלהם, לשמוע את הקולות, לראות ולהרגיש את הקירבה והתמיכה.
כשפוקחים עיניים כדאי לחזור מדי פעם לתחושה הנעימה, ולהזכיר לעצמנו שאנחנו אהובות ורצויות בעולם הזה, גם כשזה לא נראה כך מבחוץ. גם ברגעים קשים ובלתי אפשריים.

ועכשיו אחרי שהתחזקנו קצת, ניתן לפנות לעבודה עם הילדים.

* איסוף חומרים ליצירה- לבקש מכל ילד להסתכל מסביב ולהביא 5 חומרים/חפצים שמתאימים בעיניו ליצירה ולמשחק.
דוגמאות: אבן, מסמר, מקל, עלה, פתק, חרוז, חוט, כפתור, חתיכת בד, חוט ברזל.
אם יש איתכם חומרי יצירה קונבנציונליים כמו דפים, צבעים ודבק, זה מצויין. אבל גם אם אין, האמת היא שאפשר לעבוד עם כל חומר.




* התבוננות על החומרים שנאספו- יוצרים תצוגה של החומרים ומתבוננים בהם ביחד.
אפשר למיין אותם לסוגים שונים (למשל לפי צבע, גודל וצורה וכו'). אפשר להתחיל לדמיין מה ניתן ליצור מהחומרים הללו.

* תכנון- לפי הרצונות והחומרים שנאספו ניתן להתחיל לתכנן מה רוצים ליצור. יש ילדים שאינם זקוקים לשלב הזה וירצו מיד להתחיל ליצור וזה נפלא. מי שזקוק לעזרה בתכנון, כדאי לשים לב ולהשתהות איתו/ה ברגע הזה של לפני.

* יצירה- הכי טוב לתת לילדים לכוון את היצירה, אבל אם קשה להם, הנה כמה רעיונות שיכולים לעזור להתחיל.
אם יש לכן/ם חומרים מחברים כמו דבק, חוט או גומייה, ניתן ליצור בובה או יצור כלשהו מהחומרים על ידי חיבור שלהם ביחד.

גם אם אין צבעים רגילים, אולי למישהי/ו יש במקרה איפור בתיק? אולי יש מוצרי מזון כמו קטשופ, שניתן להשתמש בהם ולצייר תווי פנים?

אם אין מה שיכול לחבר, ניתן לקחת מצע כלשהוא כמו נייר/קרטון/בד/קופסא- ולהניח עליו את החומרים תוך כדי יצירת צורה או דימוי שנוצרים מעצם ההנחה של חפץ אחד ליד חפץ אחר (למשל בהשראת הדיוקנאות של חנוך פיבן).



אפשר ליצור מנדלה- על ידי בחירת נקודת אמצע, הנחת חפץ בנקודה שנבחרה, ולאחר מכן הנחת חומרים מסביבו תוך התייחסות למעגל דמיוני המקיף את נקודת האמצע. זה לא צריך לצאת מדוייק או סימטרי. מה שחשוב הוא ההתייחסות מהמרכז החוצה. למי שצריך עזרה, אפשר מראש לצייר מעגל מסביב לנקודת האמצע, ולבקש להניח את החומרים בתוך המעגל בכל דרך שנראית לו.

והנה עוד כמה רעיונות ליצירה שלא דורשים המון חומרים-
הכנת דרקונים מקופסת קרטון וניירות צבעוניים

https://docs.google.com/document/d/1IulVE_63PlgLWeEdu10m-iDOSAPcTmXiT8ijLcAQE2k/edit?usp=drivesdk

 בובת ראש מדבר (אטב כביסה)
https://docs.google.com/document/d/1NaWEWjgTaz6enWX-WDQ7a7tLVwLLTYzrbRvrZHLopps/edit?usp=drivesdk











יום שבת, 5 באוקטובר 2019

לזכרן של מיכל סלה בת דניאלה והודיה קדם בת רוני

אזהרת טריגר: אלימות, טראומה.
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
ביום שישי נרצחה על ידי בעלה, מיכל סלה, בת 32 במותה.
לא הכרתי אותה.
חיוכה ועיניה הטובות ניבטות אלי מהעיתונים, ולבבות שבורים 
ואבלים מבכים את מותה בטרם עת.




יש איזה מעגל שכול במדינה הזו, שלא חשבתי שאי פעם 
אהיה חלק ממנו. מעגל משפחות הנרצחים. או בשמו המכובס, 
מעגל משפחות נפגעי עבירה. נפגע עבירה הוא אדם שחייו נלקחו 
על ידי אדם אחר, קרוב או זר. 
האמת הכואבת היא שהרבה פעמים הפוגע הוא אדם קרוב, 
הפגיעה מתרחשת במרחב שהיה אמור להיות
הכי מוגן והכי בטוח. 
הפער הזה הוא בלתי נתפס.

בצער רב וביגון קודר אני מקדמת את פניה של משפחה 
נוספת שמצטרפת למעגל העצוב הזה.
ואני שולחת השתתפות כנה בצער של כל אוהביה של מיכל- 
משפחה, חברים וחברות. 
ובכאב לב גדול חושבת גם על אוהביו של האיש שהיה בעלה,
ולקח את חייה ופצע את עצמו, ושבר במעשיו את לבבותיהם 
של כל כך הרבה א/נשים בעולם הזה.
וחושבת על התינוקת הקטנה שברגע אחד השתנו חייה לעד. 
ליבי איתם.
אני שולחת לכולכם חיבוק, אהבה והשתתפות בצער 
שאין לו בכלל מילים.

אני כותבת את המילים הללו מדם ליבי. 
כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת.
הפרטים של הטרגדיה הזו אינם ידועים עדיין, 
ואולי לעולם לא ממש ייוודע כיצד ומדוע
התרחש האסון הנורא הזה.

בתור שותפה למעגל העצוב הזה 
אני רוצה לומר כמה מילים.

לפני כ- 17 שנים, בנר שמיני של חנוכה 
נרצחה על ידי אביה
פעוטה אהובה וזכה, 
הודיה קדם.

הודיה הייתה בתה של רוני קדם, בת דודתי האהובה.
היא הייתה תינוקת מתוקה וחייכנית. 
היא הביאה לעולם כל כך הרבה אור ואהבה.
היא הייתה צריכה להיות בת 19 כיום, 
אך היא נשארה פעוטה לעד. 
נרצחה טרם מלאו לה שנתיים ימים.




כאב הלב הזה לא דוהה.
הפצע הזה לא נרפא לעולם.
באופן אישי למדתי לנשום וללכת מחדש.
למדתי לעשות מעקפים.
למדתי לבחור כל פעם מחדש בחיים.
אבל יש משפטים שעד היום אני לא מסוגלת לשמוע-
"יהיה בסדר", "הכל לטובה", "מה שצריך לקרות קורה".
ולמדתי שיש רגעים, שעות וימים שהנשמה שלי חייבת לעצור 
ולבכות ולהתאבל. גם אחרי 17 שנה.

**********************

מצרפת לסיום שיר אהבה שכתבתי בחורף 2009, לעפרי, 
בתה של חברתי יערה, בערך שנה לפני שהפכתי לאמא בעצמי. 
השיר הזה הוא מעין אבן דרך בבחירה שלי בחיים, באהבה 
וביצירה, למרות הכל.
הכאב לא נעלם לא אז ולא היום, והוא שזור בחיים שלי 
וגם בשיר הזה.                   
אבל אני חוזרת ובוחרת בחיים. בכל פעם מחדש.
ורוני, אמא של הודיה, היא השראה שלי בבחירה הזו, 
שהיא ממש לא מובנת מאליה, למי שעובר אסון כזה נוראי, 
שמעבר לכל דמיון.

בזמנו, זכה השיר ללחן ולביצוע של נתנאל גולדברג, 

ואני מצרפת  כאן את הקישור לביצוע שלו.
ומנצלת את ההזדמנות להודות שוב לנתנאל מכל הלב

והנה השיר-

שיר אהבה לעפרי
כף ידך הקטנה בכף ידי הגדולה. אנחנו גומאות את 

המרחק בקיפצוצים עולצים (אני מדלגת ואת דוהרת). 
זהו יום שבת כמעט חורפי, והרחובות הירושלמיים 
שוקטים וריקים. כף ידך חמימה ורכה, ולרגע נדמה כי 
העולם באמת יפה ועגול.
כף ידך הקטנה בכף ידי הגדולה. 

את מביטה אלי בעיניים יפות ועגולות, 
ומבטך חם ובוטח כמו מגע כף ידך.

הו, מה טוב ונעים להביט בעינייך מביטות בעיני. 
הו, מה טוב ונעים לאחוז בידך הקטנה ולדלג 
איתך ברחובות שוקטים וריקים, כאילו העולם 
באמת יפה ועגול. לרגע נדמה כי הכל כשורה. לרגע 
ניתן להאמין כי לב האדם טוב מנעוריו.

יום שלישי, 8 במאי 2018

על ימי הולדת וימי זיכרון, על אהבה וגעגועים

אני ביום הולדת 6, מאי 1984
לילה. על קו התפר שבין יום ההולדת שלי (40) לבין יום ההולדת של שירה (6). ממש עכשיו לפני שש שנים, התחילו הצירים להתדפק  על שערי, והלידה של שירה התחילה.


דבר לא יכל היה להכין אותי לנפתולי הלידה הארוכה וההרפתקנית שלה, גם לא הלידה של רות, שהתרחשה רק שנה וחצי קודם לכן.
ודבר לא יכל להכין אותי לאמהות. לא תארים ולא שנים של נסיון בעבודה עם ילדים ולא שיחות ולא ספרים, כלום.
כי מה יכול להכין את הלב לרגעים שבהם הוא נפעם מיופיה, מחוכמתה, מליבה הטוב של בתי?  ומה יכול להכין אותו לרגעים של מרחק, כעס ועייפות, שמגיעים בעוצמות כל כך גבוהות? ואיך מגשרים בכלל על פני הפערים והסתירות הללו?


שירה וחברה מציירות


שירה ורות מציירות



***

נולדתי בל' ניסן, 7 במאי 1978 בירושלים. אמא שלי סיפרה לי שאבא שלי בא לקחת אותנו מבית החולים הביתה ביום העצמאות, כשבוע אחרי הלידה. הוא מילא את האוטו בענפי אחירותם פורחים, צהובים וריחניים. אולי מאז אני אוהבת צהוב, בדיוק כזה. ואת האביב"קצר וחטוף ושובר את הלב"


***

את ימי העצמאות אהבתי מאוד בתור ילדה, בעיקר את הזיקוקים. ככל שהתבגרתי הפך היחס שלי ליום הזה, וליום הזיכרון, ליותר ויותר מורכב. רגשות השייכות התחלפו בזרות, והתחלתי לחפש דרכים שונות לציין את הימים הללו. בשנים האחרונות הצטרפתי לקבוצת תושבות/ים בפרדס חנה שמקיימת טקס זיכרון קהילתי בערב הזה, ערב הזיכרון השבור. השנה לוותה ההכנה לטקס בהשתלחות חסרת תקדים נגד קיומו ונגד מארגניו, שציערה והבהילה אותי מאוד.
למיטב ידיעתי, כל אלו שכתבו בגנות הטקס, מעולם לא נכחו בו בעצמם.


***

לגבי שמו של הטקס ומהותו, כתב אילן שריף:
"אז מה מנסה להגיד השם הזה "זיכרון שבור"? במשך השנים היו לנו מספר הסברים: זיכרון של אדם שבור, הזיכרון עצמו יש בו שברים, היום עצמו יש בו שבר והדבקה מוזרה של עצב ושמחה מהירה מדי של יום העצמאות.
במשך השנים הטקס ניסה לחקור באופן ציבורי את הדרך שבה אנחנו זוכרים באופן ציבורי: את מי אנחנו בוחרים לזכור ואת מי אנחנו מנסים לשכוח, מה הערכים שאנחנו מנסים לאזכר ומה הערכים שאנחנו מנסים להשכיח, מי הם הזוכרים- האם בני המשפחות שזוכרים כל השנה, או הקהילה, ומה זו בכלל קהילה בהקשר של זיכרון?
ניסינו להעלות זוויות שונות של זכרונות- זכרונות למשפחות שיקיריהם נפלו בקרב אך גם משפחות שיקיריהם התאבדו או נהרגו בתאונות, וגם לבחון אם הטקס יכול לשמש במה גם לאבל בגלל אנשים שמתו שלא בנסיבות צבאיות".  


***

בשלוש השנים האחרונות, נפתח הערב בטקס הדלקת נרות קצר, שהייתה לי הזכות להנחות. בכל שנה אני מזמינה את המשתתפות/ים להדליק נר ולהזכיר את שמות יקיריהם, לשתף בדבר מה שרוצים לזכור ולהזכיר. השנה כמעט אף אחד לא רצה לדבר. הדליקו נרות בשקט. העדיפו ללחוש לי באוזן את השמות, ואני חזרתי עליהם במיקרופון.
בכל שנה אני מתרגשת בטקס הזה, אבל השנה מרוב דמעות בקושי הצלחתי להנחות אותו ולחזור על השמות.
רק אחר כך הבנתי שכניראה כשיש לי מת טרי, ימי זיכרון לא באים לי כל כך טוב.

***

בערב הזיכרון השבור 2012, ממש כמה ימים לפני ששירה נולדה, הקראתי כמה דברים שכתבתי. מצרפת כאן את הסרטון וגם קישור לטקסט הכתוב



***

התחלתי לכתוב לפני כמה שעות. בינתיים יום ההולדת שלי כבר חלף, ויום ההולדת של שירה התחיל. רות התעוררה לא מזמן, ושאלה אם כבר אפשר לקשט את השולחן בשביל שירה, אחר כך נרדמה לידי. אני חושבת על ברכות יום הולדת, לשירה ולעצמי. רוצה לברך אותה ואותי שנחיה כל רגע במלאות, בנוכחות, באהבה. שנזכה לרגעים רבים של חסד, מפגש וקירבה, ושנדע לחצות ביחד גם תהומות ומהמורות שנפגוש בדרכנו. 


***

שמעתי פעם שבמסורת האסקימוסית נהוג שהאדם שחוגג יום הולדת, הוא זה שמעניק מתנות לאורחיו. אז אני מצרפת כאן ארבע מתנות יקרות שנתקלתי בהן, צידה לדרך.

נקודת הרוך/ טל ניצן
כָּאן מְקוֹם הָרֹךְ.
גַּם אִם הַלֵּב בִּשְׁתִיקַתוֹ
נִבְלָע בְּתוֹךְ הָעִיר כְּמוֹ אֶבֶן –
דַּע שֶׁזּוֹהִי נְקֻדַּת הָרֹךְ.
תֵּן לִי יָד בָּעוֹלָם.
רָאִיתִי אֵם מְדַבֶּרֶת שִׂנְאָה אֶל יַלְדָּהּ,
מַדְבִּירָה בְּמִלִּים,
רָאִיתִי בִּנְיָן מִתְקַפֵּל לְאָבָק,
קוֹמָה לְאַט לְתוֹךְ קוֹמָה –
כַּמָּה עָלֵינוּ לָחוּס,
כַּמָּה לְשַׁכֵּךְ.
כְּשֶׁלַּיְלָה נִסְגָּר עַל עֹרֶף לֹא מְנֻשָּׁק
אֵין לַזֶּה תַּקָּנָה: לְכָל מַחֲנָק
בְּכָל גָּרוֹן יֵשׁ רַק מַרְפֵּא אֶחָד,
רְאֵה, פָּשׁוּט, זוֹ הַנְּקֻדָּה.

(מתוך ספרה של טל ניצן 'לשכוח ראשונה', הוצאת "עם עובד" 2009)

***



וְכָל הַזְּמַן רָצִים שְׁלִיחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶל יַלְדוּתִי
כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם אוֹ שָׁכַחְתִּי,
כְּמוֹ מִבַּיִת שֶׁעוֹמֵד לְהֵהָרֵס,
אוֹ כְּמוֹ רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ מִן הָאֳנִיָּה הַשּׁוֹקַעַת לְאַט
אֶל הָאִי, כָּךְ אֲנִי מוֹצִיא מִיַּלְדוּתִי
דְּבָרִים וְזִכְרוֹנוֹת לְהֶמְשֵׁךְ חַיַּי.

(יהודה עמיחי, מתוך ספרו "פתוח סגור פתוח", בהוצאת "שוקן")

***

איך בלילה\ יונה וולך
שָׁמַעְתִּי בַּלַּיְלָה
אֵיךְ יָדֶיךָ
בּוֹנוֹת אֶת חַיֶּיךָ
בְּחֶרֶשׁ הַנְּשָׁמָה,
וַאֲנִי אָהַבְתִּי
לִשְׁמֹעַ
אֵיךְ יָדֶיךָ מְפַלְּסוֹת
בֵּינוֹת לְשִׂיחֵי הַחַיִּים
פָּנֶיךָ מְפַלְּסוֹת דֶּרֶךְ
בִּכְיָן הָאֹשֶר
וּמַה
שֶּׁטּוֹב בִּשְׁבִילְךָ
וְגַם בִּשְׁבִילִי
חָשַׁבְתִּי
אֵיךְ יָדַי
תִּבְנֶינָה
אֶת חַיַּי.
(מתוך הספר "זאת היונה - השירים, המחברות הגנוזות, הראיון". עריכה: יאיר קידר והלית ישורון, הוצאת מודן.)

***
זה החלום/ אולב האוגה
תרגמה לעברית- סבינה מסג
זֶה הַחֲלוֹם שֶאָנוּ נוֹצְרִים בְּלִבֵּנוּ בְּלִי לוֹמַר מִלָּה:
שֶׁמַּשֶּׁהוּ מוּפְלָא יִקְרֶה פִּתְאוֹם,
שֶּׁזֶה מוּכְרָח לִקְרוֹת,
שֶׁהַזְּמַן יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַלֵּב יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַשְּׁעָרִים יִפָּתְחוּ לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַסֶּלַע יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁמַּעְיָן נִסְתָּר יִפְרֹץ לְעֻמָּתֵנוּ,
שֶׁהַחֲלוֹם עַצְמוֹ יִפָּתַח לְפָנֵינוּ
וְשֶׁבֹּקֶר אֶחָד נְשַׁיֵּט בְּלִי מֵשִׂים לְתוֹךְ
מִפְרָץ קָטָן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁהָיָה שָׁם כָּל הַזְמַן.
***
נ.ב
תודה אישית ליגאל בן אהרון, שדרך הדף שלו בFB הגעתי לפנינים הללו ולעוד פנינים יפהפיות אחרות. @Playfulness- החופש לפעול