נדא יקרה,
כיפ חלכי, יא חביבתי?
מה שלום הורייך, אחיותייך, אחייך, חברייך?
איפה אתם גרים עכשיו?
שנה חלפה מאז שיחתנו האחרונה ואני מודה
ששקעתי לי בחיי ובכל פעם שהתכוונתי לכתוב לך, משהו
אחר צץ, והסיט את תשומת ליבי.
האם חזרת ללימודים?
אל תוותרי על הלימודים, אחותי.
אם האוניברסיטה סגורה, תלמדי בבית.
אני יודעת שזה קל לומר מבחוץ. אם אני הייתי
במקומך בטח לא הייתי מצליחה ללמוד. ואני זוכרת
את עצמי בשנה שעברה במלחמה. איך היה לי קשה
להתרכז. איך הייתי מבוהלת. איך פחדתי. כל כך
פחדתי מהפיצוצים, מהאזעקות, מהחדשות. אוי,
נדא, מה אני יכולה להגיד. מה יש לכתוב.
המון פעמים התכוונתי להתקשר. הרמתי
את השפורפרת, חייגתי את המספר, האזנתי
לצליל החיוג וניתקתי. פחדתי, יא נדא,
פחדתי. פחדתי מכעסך. פחדתי מהייאוש
שלך. פחדתי מחוסר האונים של עצמי.
נדא אהובה, האם יש לך עוד חלומות? האם
יש אהבה בחייך?
שלומי טוב, יא נדא, אלחמדוללה. הכל בסדר בבית,
ברוך השם. עובדים, לומדים, עסוקים. אני
לומדת ערבית השנה ומאוד נהנית. היית צוחקת
אם היית שומעת אותי מדברת בערבית שבורה לתפארת.
הלוואי שיבוא יום וניפגש שוב ונפטפט בערבית
חילוה חילוה ונשתה שי חילו בחוף הים בעזה.
האם תקחי אותי יום אחד לראות את רחובות ילדותך? האם
יבוא יום ונוכל לטייל יחד באלקודס? אוי, נדא, יא סחיבתי,
אני כל כך מצטערת על כל המצב הזה- המלחמה, המצור,
הבידוד, הייאוש... הלוואי הלוואי שאת מאמינה לי. הלוואי
שהייתי יודעת מה לעשות, איך לשנות, איך להביא שלום.
יעתיכ אל-עפיה, יא חביבתי, תשמרי על עצמך,
חביבתכ, טלי.
