ביום שלישי נסעתי עם שירה לרופאת השיניים בחדרה.
אחרי הרופאה נעשה לנו כיוף ביחד, רק שתינו, רוצה?
מרוב אושר, היא לא עונה לי, רק מחייכת.
מה את רוצה, שוקו עם קצפת?
שירה רוצה ממתק, ואנחנו הולכות לחנות.
היא בוחרת במבה, ואנחנו מתיישבות לאכול בגינה.
פועלים פלסטינים מטפלים בעצי התפוז, ואנחנו מתבוננות בהם ובמשפחה נוספת, שיושבת על הדשא לידינו.
זהו בוקר נעים ושקט, אבל אפילו שהשמש זורחת, קר לי.
לפתע מגיעים זוג אנשים מבוגרים, גבר ואשה, רציניים כאלו עם פלאפון ומפתחות, ואומרים שזהו גן זיכרון ושאסור לשבת על הדשא. הם מוסיפים שאסור לקטוף תפוזים מהעצים, אבל שמותר לקחת מהפירות שעל האדמה.
אנחנו עוברות לשבת על שביל הבטון הקר, ואני הולכת לפועלים, מבקשת תפוז, ומקבלת גם חיוך.
אני רותחת על האנשים הללו, שהזיזו אותנו מהדשא, ומנסחת צוואה בליבי- לאחר מותי, אנא טעו גן לזיכרי. שמרו על שעריו פתוחים לרווחה. שבו שם על הדשא כאוות נפשכם. קטפו ואכלו מן הפירות. נשמו את האוויר במלוא ריאותיכם. התבוננו סביב. הרגע הזה, האחד והיחיד, שלכם הוא, ולעולם לא יחזור עוד.
