יום ראשון, 1 במאי 2011

בדרך הביתה

בדרך הביתה אני מרגישה פתאום שהבטן שלי נצבטת מבפנים.
לחץ, בהלה. עוד רגע מסתיימת לי חופשת הלידה. עוד רגע צריכה להגיש עוד טיוטה של התזה.
הרבה שינויים. מזכירה לעצמי, לנשום ושוב לנשום ושוב לנשום. הכל משתנה, הכל בתנועה.
אניצ'ה, אניצ'ה, אניצ'ה. 
רות כבר מתהפכת לכל הכיוונים. מן הבטן לגב, מן הגב לבטן. 
אני חוזרת לחדר ומוצאת אותה על הרצפה.
לרגע נעתקת לי הנשימה, ואז פוגשות עיניה את עיני, וחיוך רחב מפציע על פניה, על פנינו.


בדרך הביתה אני נזכרת בכל הדברים שאני צריכה לעשות. בערימות הכביסה והכלים.
בפנקס הציורים שנותר יתום, בספר על המלך בורה בורה שלא הספקתי לתרגם, בבלוג שלא כתבתי כבר המון זמן.
אני מרגישה שאני צריכה שינוי.
שהבלוג צריך שינוי.
היי השינוי שאת רוצה לראות בעולם.
פתאום אני מרגישה שהשם הזה גדול עלי, זר לי, מרחיק אותי, משתק ומשתיק.
שאני מבקשת שינויים יותר עדינים. 
שאני מבקשת קצת שקט, פחות רעש וצלצולים.
יותר צניעות וענווה, יותר רכות, פחות ססמאות, פחות מגפונים ושלטים.
יותר מקום לטעויות ולבלבולים.
יותר רווח ומרחב.



לכתוב, לצייר, להיות.



"משיכות המכחול נופלות כגשם ממברשת הצייר... אם ציפור
הייתה מציירת האם לא היה זה דרך השלת נוצותיה, נחש
בהשלת קשקשיו, עץ בהשרת עליו?" (לאקאן, 1978)


מי ייתן וכל משיכות המכחול ייפלו כגשם היורד בעתו.
שכל מי שאיבד את ביתו ימצא בית.
שכל מי שאיבד את דרכו ימצא דרך.
שכל מי שליבו כואב ימצא נחמה.
שכולנו נמצא את הדרך הביתה.