יום רביעי, 29 באוקטובר 2014

בדרך הגדולה


בסוכות התקיים בנוה שלום הכנס "טלאים של שלום", עליו כתבתי בפוסט הקודם
המפגש היה מקסים, מרגש ומלא השראה. בהמשך אני מקווה לכתוב יותר בהרחבה על 
הפרויקט הזה, אבל בינתיים, אני מצרפת כאן את כתבתה של כרמית רומנו-ויד 
מהטלוויזיה החברתית, שסיקרה את הכנס.

שבועיים אחרי המפגש נערכה אזכרה לחברתי האהובה מיכל, שהלכה לעולמה לפני כשנתיים.
הנסיעות הן זמן טוב עבורי לשיחות עם עצמי ועם אלו שאינם עוד עימי, וכך מצאתי את עצמי נוסעת
לבית העלמין שבמושב ניר צבי, ביום שמש יפהפה ונוצץ, ומשוחחת עם מיכל, צוחקת ובוכה ומתגעגעת
כשהגעתי לבית העלמין, חיכו לי רק האקליפטוסים ומצבת הסלע היפהפיה, המעוטרת במנדלה של מיכל.
התבלבלתי בשעה. האזכרה כבר הסתיימה. ישבתי לי ליד הקבר, וערכתי טקס זיכרון אישי.

בתקופה האחרונה יש לי הרבה מחשבות על המשמעות של שנת השמיטה עבורי. מה הייתי רוצה לשמוט, מה הייתי רוצה להחזיק, להחזיר לחיי. מה הברכה הטמונה בעת הזו. אני מברכת את עצמי ואת כולנו שנהיה אמיצות מספיק על מנת להקשיב לקולות הפנימיים שבתוכנו, גם כשהסיפור שהם מביאים, אינו קל לשמיעה ולעיכול. אני מברכת את עצמי ואת כולנו שנהיה אמיצות להביא את הקול ואת הסיפור 
שלנו, ושנמצא את המקומות בהם גם קולות עדינים ומבולבלים, יכולים להישמע. ובתור התחלה אישית מאוד, אני מביאה כאן כמה מפירות המסע שלי. כמה דימויים, כמה שירים, פירות קיץ מאוחרים.


להבת נר מתנועעת בחושניות, מלאת חיים 
ואור. כשאני יוצאת מהחדר, אני נושפת
עליה והיא נכבית. רגע של 
נגיעה במוות.



מילות השיר קצרות וקטועות. רווחים
משתרעים ביניהן. מתוך הרווחים
צץ ועולה שקט. מתוך השקט
עולה עצב. משתררת אימה. דגל 
לבן מתנוסס פתאום, והדגל הופך 
למפרש, והסירה מפליגה לה 
בים, מי יודע לאן. שירים לא יועילו
לנו בעת הזו. עוד עלול אדם
לעצור לרגע ולנשוםבשקט. עוד 
עלול אדם לפרוץ בבכי. גבולות 
עלולים להיפרץ. מנהרות של 
אימה, הסתננויות של כאב. שירים 
לא יועילו לנו בעת הזו.




נקישה בדלת, נקישה בגג
בחדשות מדווחים כי פגז פגע בבית מגורים נוסף בעזה. משפחה
שלמה התנפצה לרסיסים. לו רק היו עשויים הקירות ברזל, או
איזה בטון עבה, בלתי נפיץ. הקירות, הקירות 
היו דקים מדי. עכשיו כבר מאוחר מדי. וחרב ביתם עליהם.
דובר צה"ל התיר לפרסום את שמות החיילים שנפגעו לפני כשעה
מפצצת מרגמה. מיד יגיעו גם תמונותיהם, והם
יביטו בי בעיניים מלאות חיים. לרגענעתקת נשימתי, והכל 
משתתק מסביב. ורק קול נקישה 
על דלת, בבית אחר, מעביר 
בי צמרמורת קרה, לופתת. הקירות, הקירות 
היו דקים מדי. עכשיו כבר מאוחר מדי. וחרב ביתם עליהם.
החדשות פוגעות בי כמו פגז, מנפצות את חדרי ליבי, ואף
מרחב מוגן לא יצילני מן ההדף, מן הרסיסים. לו רק
היה לי לב של אבן. עכשיו כבר מאוחר מדי.


קוצר נשימה
אוויר נכנס דרך האף, יוצא דרך
הפה. נושמת נשימות עמוקות ואיטיות
כמו שלמדתי, ובכל זאת נותרת ללא
אוויר. השמיים מסתתרים מפני, האדמה 
רועדת מתחת לרגלי ואין לי מנוחה.


מרחב מוגן
נושמת נשימות עמוקות ואיטיות. האוויר
נכנס ויוצא, נכנס ויוצא. הריאות
מתרחבות ומצטמצמות, מתרחבות
ומצטמצמות. המתח האצור בכתפי
משתחרר לאיטו. חלל שקט משתרר
בקרבי. לרגע אחד, זורמים השמיים
דרכי. שורשים משתרגים מכפות רגלי אל
בטן האדמה. לרגע אחד, אני אחת עם 
העולם. לרגע אחד, דוממים התותחים 
שבתוכי.





שלוש תודות: תודה לאסנת בר אור שצילמה את שתי העבודות הראשונות המופיעות בפוסט הזה. ותודה לאילה דנוך על פגישה מיוחדת ומעוררת השראה. ותודה תמידית ומתמשכת לאיתמר, שמלווה אותי כבר שנים רבות במסע שלי בדרך הביתה, ומעודד אותי להביא את הקול שלי לעולם, כפי שהוא.

יום חמישי, 2 באוקטובר 2014

עין תחת עין, עין לצד עין

"...מלאכות הטקסטיל, מעבר למהות הפרקטית שלהן, היוו עם ההתפתחות האנושית מרחב למפגש, לביטוי ולריפוי, תוך כדי הדגשת המרכיב הנשי" (חמוטל ארבל). 

עין ראשונה- על אקטיביזם ואמהות
מעורבות בפעילויות שלום ובמחאה חברתית הייתה חלק מהזהות שלי מגיל צעיר מאוד. אני רואה בכך את אחת המתנות היפות שקיבלתי מהורי. עם זאת, בשנים האחרונות מאז שהפכתי לאמא, שינתה המעורבות הפוליטית שלי את אופייה, והצטמצמה מאוד. בהפגנה הגדולה הראשונה של קיץ 2011 עוד נסענו במיוחד לתל אביב יחד עם הבכורה שלנו, שהייתה אז בת פחות משנה. חשבתי שיבואו שניים, שלושה אנשים, כרגיל באירועים מסוג זה. נחשול האדם שהציף את הרחובות הפתיע אותנו ומילא אותנו בהתרגשות, אבל רות נבהלה ונרדמה בעגלה, וביום למחרת קמה עם חום. לשאר ההפגנות של אותו קיץ נסע איתמר בלעדינו.
עין שנייה- מפגש ופרידה
בשנתיים האחרונות אני מרכזת פרויקט של עבודה באמצעות תיאטרון בובות עם ילדים המאושפזים בבתי חולים, עבור עמותת קו אורעד החורף שעבר נמנעתי מעבודה במחלקות האונקולוגיות. מוות טרי של חברה קרובה הפך את הכניסה למחלקות אלו לבלתי אפשרית עבורי. לפני כמה חודשים העזתי ונכנסתי למחלקת הילדים האונקולוגית ברמב"ם. נכנסתי והתאהבתי, ומאז המחלקה הזו מהווה עבורי את אחת מגולות הכותרת של עבודתי. בפעם הראשונה שנכנסתי למחלקה הפנו אותי לעבוד עם נער צעיר בשם מ' מאחד הכפרים בגליל. מ' שהה אז בבידוד, ולראשונה בחיי עבדתי עם מסכה וחלוק. הוא דיבר בעיקר ערבית, אבל הצלחנו לתקשר, ומיד נשבינו יחד בקסם הבובות. בביקור הבא שלי מ' כבר הרגיש ממש לא טוב, והחדר היה אפוף בעצב. למרות הקושי יצרנו ביחד בובות אצבע מקסימות ומ' העניק לכל אחת מהן שם מיוחד ומצחיק. לרגע אחד התמלא החדר אור ושמחה. על הקיר היו תלויים פונפונים צבעוניים שיצר מצמר, והוא ביקש ממני ללמד אותו לסרוג. לא ידעתי לסרוג, אבל הבטחתי לו שאלמד לסרוג ובביקור הבא אביא צמר ואלמד אותו. לא ידעתי זאת באותה עת, אך זו הייתה פגישתי האחרונה עם מ', שנפטר ממחלת הסרטן זמן קצר לאחר מכן.
עין שלישית- כיכר השלום
הקיץ האחרון, הביא עמו את זוועות המלחמה ואת אדי הרעל של הגזענות והאלימות. ערב אחד השארנו את הבנות אצל סבא וסבתא ונסענו לעיר הגדולה, במטרה לבקר בכיכר השלום של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. ישבתי על כסא פלסטיק לבן ליד הסינמטק, והקשבתי לשיחה מרתקת בין א/נשים שלמרות שאיבדו את יקיריהם, עדיין מאמינים שאפשר גם אחרת, ופועלים למען השינוי הזה. השיחה הייתה מרגשת ויפה, אך אני ישבתי שם מפוחדת לחלוטין. פחדתי מאזעקה (מה בכלל עושים אם תישמע כאן אזעקה?), ובפעם הראשונה בחיי, פחדתי מכל מי שהסתובב באזור והביט בנו במבט קצת שלילי. שמחתי שהצלחתי לקחת חלק בשיחה, ולפגוש את האנשים המיוחדים שהגיעו לכיכר, אך חוויית הפחד הכפול הזה, הותירה בי חותם עמוק.
עין רביעית- חלאס
במהלך הקיץ הארור הזה, נתקלתי ברשת בקבוצת נשים מרשימה ביותר הנקראת נשים אומרות חלאס! النساء تقول خلص! כך נפתח מניפסט הקבוצה: "מה- ב 9.7.2014 בעקבות רציחתם של הילדים גיל-עד, אייל, נפתלי ומוחמד, ובימי לחימה בין צה"ל לחמאס, קמה קבוצת 'נשים אומרות חלאס!" כדי לעורר את הקול הנשי במזרח התיכון, לבלום את הלחימה ולהביא מסר של שלום". עבורי היוותה קבוצה זו אי של שפיות, שאפשר לי לשמוע ולהשמיע קולות נשיים התומכים בשלום גם בעת מלחמה, אי שבו לא היה צורך להתחבא ולהסתיר את דעותי. הדיונים בקבוצה זו הולידו יוזמות ומפגשים מסוגים שונים,  ובין השאר צמחה שם היוזמה ליצירת טלאים של שלום نسيج السلام


עין חמישית- טלאים של שלום
במסגרת יוזמה זו, נשים ממקומות שונים ברחבי הארץ סרגו בשלושת החודשים האחרונים טלאים מצמר (גם גברים הוזמנו לסרוג, אבל עד כה לא ידוע לי על היענות רבה ממגזר זה J) מתוך כוונה להיפגש יחדיו בסוכות בנוה שלום ולחבר את הטלאים לשמיכות. המחשבה הראשונית הייתה ליצור שתי שמיכות גדולות, שאחת תימסר לבית יולדות בדרום הארץ והשנייה לבית יולדות בעזה. הרעיון הנוכחי הוא לחבר את הטלאים לשמיכות בגודל של תינוק/פעוט, להניח אותן צמודות כשמיכה אחת גדולה, לצלם ולתעד כמו מיצג סימבולי ענק (בתקווה), ולאחר האירוע לחלק את השמיכות לילדים בדרום הארץ ולילדים בעזה. המטרה היא להעביר מסר של תקווה, חמלה, איכות נשית ורכות, לאזור שספג כל כך הרבה פחד ואלימות בקיץ האחרון. ישנן נשים הסורגות לבדן וישנן נשים הסורגות בקבוצות מיוחדות שהוקמו במסגרת הפרויקט. בקבוצות הסריגה משתתפות סרגניות וותיקות וזריזות ידיים לצד סרגניות עילגות וחדשות כמותי. אני מוצאת עצמי בעמדת התלמידה המתקשה, והשילוב של העייפות בערבים עם התסכול מהקושי בסריגה מרפים לעתים את ידי, אך בעידודן של שותפותי לקבוצה, אני ממשיכה לסרוג. סורגת כמה עיניים, מגלה טעות ופורמת, סורגת עוד קצת, פורמת, סורגת, והנה כבר כמעט ריבוע שלם. אני חושבת על מיכל, חברתי האהובה שנפטרה, וכמה הייתה מאושרת לקחת חלק בפרויקט הזה, ואני חושבת על מ' שהבטחתי לו שאלמד לסרוג והנה אני מקיימת את הבטחתי.

עין שישית- הזמנה


 תוכנית המפגש

יום שלישי ה-14 לאוקטובר, 2014, נוה שלום  واحه السلام  Oasis of peace


התכנסות ורישום
12:00
פתיחה במליאה
12:3013:00
פעילות לילדים:
הכנת כרטיסי ברכה לילדים מדרום הארץ ומעזה שיקבלו את השמיכות. 
עבודה מונחית בקבוצות קטנות:
חיבור שמיכות הטלאים
13:0015:30
סיכום במליאה ופרידה
15:3016:00

·         ציוד מומלץ: צמר, מסרגות, מנה צמחונית / כיבוד קל, שתייה, מחצלת או כרית ישיבה.
·         להנחיות הגעה לנווה שלום לחצ/י כאן 
       
                                            * לדף האירוע בפייסבוק לחצ/י כאן