יום שני, 21 באוגוסט 2017

תמרה קיץ 2017



water landscape האגם הגדול 
 שנים רבות חלמתי לנסוע לקהילת תמרה השוכנת בפורטוגל. והנה הקיץ, בהחלטה ספונטנית, הגיע רגע האמת.
נסעתי לבקר חברים, להכיר את הקהילה המיוחדת הזו, להשתתף בכנס של פעילות ופעילי שלום מכל העולם ולשחות באגם.
הכנס היה מרגש ומלא השראה, אבל גם מאוד אינטנסיבי. ובנוסף היה חם כל כך. 
ובכל פעם שהיה לי חם או קשה מדי, קפצתי לאגם, והתנחמתי במגע הרך והמלטף של המים.

נוה המדבר הירוק תמיד






במסגרת פעולות המחאה נגד קידוחי הנפט הצפויים בחוף האוקיאנוס האטלנטי של פורטוגל- נסרגו טלאים אדומים מצמר (אפילו אני הצלחתי לסרוג אחד).


את הטלאים שהגיעו מכל רחבי פורטוגל, תפרנו למעין קו אדום עצום, והשתמשנו בו בפעולת המחאה שהתקיימה בחוף.













והנה שלוש תמונות מהאירוע בחוף הים (שלושתן לקוחות מאתר הכנס)







והנה הסרטון:



פגשתי חברות וחברים מכל רחבי העולם. ציירתי ללא הפסקה.
שחיתי המון באגם. בכיתי, צחקתי, רקדתי, שרתי, התפללתי, התבוננתי.
תודה, תודה, תודה. 









במשך השבועיים של שהותי בתמרה, ישנתי באוהל מתחת לעץ אלון נהדר. בלילה באו לבקר אותי חזירי בר (פחדתי נורא, אבל הם שמעו לתחינתי, ולא נכנסו, אלא רק רחרחו את האוהל מבחוץ).
שמעתי את קריאות הינשופים.
לראשונה בחיי ישנתי לבד באוהל.
כאמא, חסרה לי מאוד פרטיות, וכאן זכיתי לשקט ושלווה. 
התגעגעתי כמובן לבנות ולאיתמר, אבל גם נהניתי מהאפשרות להיזכר מי אני כשאני רק עם עצמי. 


ובבוקר האחרון שלי בתמרה, התעוררתי לפני הזריחה, וראיתי דרקונית בשמיים.



טוב לחזור הביתה, לאיתמר ולבנות (ועדיין לשמור על הדרקונית שבתוכי). מודה על התמיכה שקיבלתי מאיתמר, מהורי, מחבריי ומקהילת תמרה- תמיכה שאפשרה למסע הזה להתקיים, ממש כפי שהיה.

מתפללת בליבי לשלומן ולשלומם של החברות והחברים אמיצות ואמיצי הלב שזכיתי לפגוש במסע הזה. בנות ובני אנוש שלא מוותרות על התקווה ועל העשייה למען הווה ועתיד טוב יותר לנו ולילדינו, גם במצבים מייאשים ומסכני חיים.

הלוואי שנזכה כולנו לחיים טובים, לחופש ולשלום.

עושה שלום במרומיו,
הוא יעשה שלום עלינו,
ועל כל התבל
ואמרו אמן.

יום שני, 27 בפברואר 2017

ללכת לאיבוד

בסוכות של כיתה י' הצטרפתי לחוג נוער שדה בוקר. זה היה בסתיו לפני 24 שנים. הטיול הראשון שלי היה להר הנגב הגבוה- נודד של חמישה ימים, ציוד על הגב, מהר חריף להר עריף. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מחוברת לטבע ולמדבר, אבל הטיול ההוא, ובכלל להיות חניכה בחוג הנוער, היו מהחוויות המכוננות של חיי. אני זוכרת נופים בראשיתיים, שיחות נפש אינסופיות ואת הקור הצורב בלילות.

זכור לי רגע אחד בטיול, בו איל וייל ז"ל, מדריך החוג דאז, אסף את כולם. זה היה כבר לקראת שקיעה, ואור מדברי רך נח על שיפולי ההרים. מאותו מקום הוא שלח אותנו אחת, אחת, ברווחים, להליכת בדד לכיוון חניון הלילה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתנסיתי בחוויה כזו, ומיד התמכרתי. מאז, בכל הזדמנות, הייתי מחכה שכל השאר ייעלמו מעיני, ורק אז הייתי מתחילה ללכת. אני משערת כמובן, שלא לזה כיוון איל. לא ידעתי לנווט, ולא היה לי שום חוש התמצאות, אבל הצורך בשקט המדברי היה חזק ממני.

התמונה היחידה שיש לי, שאיל צילם אותי

שיטפון בצין, חנוכה 1992? 1993? (רמזים מטרימים לדעאש)
אי שם בערבה, עדלאידע

מעבר להליכות השקטות שיזמתי באופן מכוון, היה גם את נושא האיטיות. גם כשלא כיוונתי לכך הלכתי מאוד לאט. מאוד מאוד לאט. שילוב של קושי פיזי עם נטייה לחולמנות וצורך לעצור ולהתפעל משבלולים, חצבים ושאר הפתעות שזימן לי המדבר, כל אלו יצרו פערי קצב גדולים ביני לבין שאר הקבוצה. חברות שהלכו עימי נדבקו באיטיות וכך הלכנו לאיבוד ביחד.

מכתש רמון
בהתחלה היינו צוחקות. אחר כך כשהבנו שזה ממש איבוד, רציני כזה, שתקנו. הקשבנו בשקט, אבל לא שמענו נפש חיה, באמת נותרנו הרחק מאחור. לבסוף תמיד מצאנו איזה נאקב, איזה שבילון שלא ראינו קודם לכן, או שמישהי הייתה חוזרת אחורה ומוצאת אותנו. ואז הייתי מצטרפת בחזרה לקבוצה, צמאה, אדומה ועייפה, ונורא נבוכה שעיכבתי את כולם. התביישתי באיטיות שלי ובאהבה לאיבודים.

מאז התנסיתי בהרבה הליכות לאיבוד, גם חיצוניות וגם פנימיות, ונראה לי שלאט לאט אני הופכת למומחית לדבר. ושמה לב ליותר ויותר קווי דמיון בהתמודדות עם איבודי שבילים, כיוונים ואובדנים שונים ומשונים שהחיים מזמנים לי. 
למשל, שמה שעוזר לי בכל האיבודים זה לעצור. 
להאט. 
לנשום. 
להקשיב.

ולנסות להיזכר איפה הייתה הפעם האחרונה שכן הייתי בכיוון הנכון.

לפעמים בשביל להיזכר אני צריכה לנסוע למדבר או לים.
לפעמים עוזר לי לצייר, או לדבר עם חברה, או לשתוק, או לשיר.
לפעמים אני צריכה לקרוא ספר מסויים (את ספרי נרניה ואת סדרת הקוסם מארץ ים, למשל, אני קוראת כמעט בכל פעם שאני הולכת לאיבוד, וזה קורה לא מעט).

אחת הדמויות הספרותיות האהובות עלי היא סנופקין, הנווד הנצחי, מספריה של טובה יאנסן. כל חורף כששאר המומינים נמים להם במיטותיהם החמות, יוצא סנופקין למסע התבודדות. עבורי, משהו בדמות ובשוטטות שלו מהווה סמל לחופש וליצירה. כאשה וכאמא חסרים לי הזמנים הללו של בהייה ונדודים. לאט, לאט, אני לומדת ליצור לעצמי את חלונות הזמן והמרחב של הוויה סנופקינית כזו, שמזרימה רוח וחיוניות אל תוך חיי השיגרה.




                                      


מאחלת לכולנו חודש אדר טוב ומבורך. והתיידדות והתוודעות אמיצות ומחודשות עם שבילים מוכרים יותר ומוכרים פחות. 

שמורת האירוסים של גבעת אולגה, פברואר 2017

יום חמישי, 19 בינואר 2017

בבקשה לשבת על הדשא

ביום שלישי נסעתי עם שירה לרופאת השיניים בחדרה. 
אחרי הרופאה נעשה לנו כיוף ביחד, רק שתינו, רוצה? 
מרוב אושר, היא לא עונה לי, רק מחייכת. 
מה את רוצה, שוקו עם קצפת? 
שירה רוצה ממתק, ואנחנו הולכות לחנות. 
היא בוחרת במבה, ואנחנו מתיישבות לאכול בגינה.
פועלים פלסטינים מטפלים בעצי התפוז, ואנחנו מתבוננות בהם ובמשפחה נוספת, שיושבת על הדשא לידינו. 
זהו בוקר נעים ושקט, אבל אפילו שהשמש זורחת, קר לי. 
לפתע מגיעים זוג אנשים מבוגרים, גבר ואשה, רציניים כאלו עם פלאפון ומפתחות, ואומרים שזהו גן זיכרון ושאסור לשבת על הדשא. הם מוסיפים שאסור לקטוף תפוזים מהעצים, אבל שמותר לקחת מהפירות שעל האדמה.
אנחנו עוברות לשבת על שביל הבטון הקר, ואני הולכת לפועלים, מבקשת תפוז, ומקבלת גם חיוך.
אני רותחת על האנשים הללו, שהזיזו אותנו מהדשא, ומנסחת צוואה בליבי- לאחר מותי, אנא טעו גן לזיכרי. שמרו על שעריו פתוחים לרווחה. שבו שם על הדשא כאוות נפשכם. קטפו ואכלו מן הפירות. נשמו את האוויר במלוא ריאותיכם. התבוננו סביב. הרגע הזה, האחד והיחיד, שלכם הוא, ולעולם לא יחזור עוד.