יום שני, 14 ביולי 2014

לילה לבן, לילה אדום


כבר לילה. כמעט מאוחר מדי. כל בני ביתי נמים להם את שנתם, ורק אני לא מצליחה להירדם. הרבה זמן לא כתבתי. למה דווקא עכשיו? כותבת משפט ומוחקת. יותר שתיקות ממילים. הרשת מלאה במילים. העולם מלא בפעולות ובמעשים. תמיד אומרים שעל מנת לחולל שינוי, עלינו לפעול, לעשות מעשה, לנקוט עמדה. אבל אולי, לפני הפעולה, ישנו הרגע הזה, שבו אדם עוצר, לוקח נשימה ומתבונן פנימה.
כשאני מתבוננת פנימה לתוכי, אני מזהה כאב בטן, המלווה אותי כבר כמה שבועות, והולך ומתגבר לו עם כל טיל, פצצה, אזעקה. הדאגה, הפחד והצער, התגבשו להם לגוש לוחץ ומכאיב, ההולך איתי לכל מקום, מקשה עלי לנשום, מפריע לי להתרכז ומפריע לי לשמור על תקווה.
זו תקופה כל כך אלימה, שמפחיד אפילו להביע דעה קצת שונה, לפרסם תמונה, להפגין, לקרוא לשינוי. כל מיני פעולות, שפעם היו חלק אינטגרלי מהחיים שלי, הופכות פתאום למאיימות, מסוכנות ומסתיימות בסימן שאלה. אני מנסה להתעלות מעל כאב הבטן, הפחד, העייפות ומעל סימני השאלה הללו, ובכל זאת לנסות לכתוב משהו מהלב. כמה אומץ דרוש לנו, על מנת ללכת בעולם הזה עם לב פתוח. לשמוח מכל הלב על כל מילה חדשה שהבת הקטנה שלי אומרת, על כל ציור של נסיכה שהגדולה מציירת, ולהצטער מכל הלב, להבדיל אלפי הבדלות, על כל ילד/ה, נער/ה, איש/ה שמקפחים את חייהם במעגל הדמים הנורא שבתוכו אנו לכודים.

באזעקה הראשונה שהייתה כאן, הייתי בטוחה שזו טעות, ולקח לי כמה דקות להבין מה לעשות. במקרה שלנו, מה שעושים זה יורדים למטה ועומדים בחדר המדרגות, כי אין לנו לא ממ"ד ולא מקלט. באזעקה השנייה, שהייתה ב3:30 בלילה, תוך רגע כבר היינו למטה עם הבנות על הידיים, כי אני לא באמת ישנתי. אני לא ממש ישנה כבר כמה לילות, רק מהפחד שאולי תהיה אזעקה. האם זו המציאות שהבנות שלי יגדלו לתוכה? דזבין אבא בתרי זוזין, חד גדיא, חד גדיא?

לפני כמה שנים, בתקופה חשוכה של חיי, למדתי מאיש יקר, תפילה מיוחדת של הגנה. אני עוצמת עיניים, נושמת כמה נשימות, ומדמיינת את עצמי מוקפת במעין פירמידה של אור, המורכבת מאותיות השם המפורש. י' מעלי, ה' מימיני, ו' משמאלי וה' מלפני. בשנים האחרונות, משהו השתנה בפירמידה הזו. בתחילה הייתה הפירמידה צרה, והגנה עלי ועל בני ביתי, תוך שהיא מפרידה אותנו מהעולם, במעין חומת הפרדה מוארת ורכה.  אבל לאט לאט היא התרחבה, ועם כל נשימה היא גדלה יותר ויותר. הנה היא כבר מגינה על כל הבניין, ואז היא מתרוממת ומקיפה את כל פרדס חנה, הנשימות שלי מעמיקות, והפירמידה מתרוממת וגדלה, והנה גם בקה אל גרביה כבר בפנים, גם חדרה, גם אום אל פאחם, גם עפולה, גם ג'נין, ירושלים, תל אביב, עזה, שדרות, רהט, והנה היא מתרוממת מעלה, מעלה, והנה היא מקיפה את כל העולם, אוהבים ושונאים, קרובים ורחוקים, כולם מוגנים בדמיוני בתפילת פירמידת האור. בימים ולילות טרופים אלו, אני חוזרת ובונה בדמיוני את פירמידת האור. מבקשת בליבי את טובתם של קרובי ושכני, בני אדם ובנות חוה באשר הם.
האם זו תפילה נאיבית? האם זו תמימות מסוכנת, לבקש את טובתם של כל החיים? האם יכולה להתקיים מציאות, שבה חיות להן נשות שדרות ונשות עזה, חיים של שלום ורווחה? האם יש מקום לתפילות ולחלומות בעתות מלחמה?

אני יודעת שתפילות לבדן לא יוכלו להביא את השלום. אבל אני מאמינה שזרע השקט והתפילה יכול להנביט עץ חזק ואמיץ שמפירותיו יוכלו לאכול כולם. אני מאמינה שיש לנו מה לעשות כאן, בארץ הזו, בעולם הזה, ושיש כוח לסיפורים ולתמונות שאנו חולקים זו עם זה. הלוואי שמילותי יתרמו ולו במעט לחזק את כוחה של התקווה והתפילה לשלום, גם בעת הזו, דווקא עכשיו כשהתותחים רועמים.