יום שבת, 7 בנובמבר 2015

שיר אהבה

לאחרונה, אני מתעוררת מוקדם בבוקר, כשעדיין חשוך בחוץ והבנות עדיין ישנות. נהנית כל כך מרגעי השקט והאיטיות של לפנות בוקר, מיופיה של השעה בה חושך סמיך וסגלגל מפנה אט אט מקומו לאור קריר ובהיר, מניחוחות האוויר והאדמה שנשטפו בגשם במהלך הלילה.
לפעמים זהו זמן לשבת לבהות ולשתות קפה בנחת, ולפעמים זה הופך לרגע של שיחה עם איתמר, שבו אפשר להחליף יותר ממשפט אחד שלם ללא הפרעות והסחות, שזה באמת אושר גדול.


אבל לפעמים, זמן קצר אחרי שאני מתעוררת, וכבר מתחילה לכתוב או לצייר, או אפילו רק להרהר בכל האפשרויות שטומנת בחובה שעה של שקט, פתאום גם רות מתעוררת. היא  מגיחה היישר משנת לילה מתוקה וחמימה, מלאת מילים ורצונות, והשקט שלי מתפוגג לאלתר.
אני שואלת את עצמי, אם ואיך אפשר לשמור על השקט הזה, גם בתוך ההמולה והשאון של חיי האמהות, העבודה, שיגרת היום יום. יש רגעים שאני ממש יכולה לשמוע ולחוש אותו, גם כשרועש מסביב, אבל יש גם רגעים רבים שהוא אובד לי, ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו ומחכה לו שיחזור.


השבוע נזכרתי בשיר שכתבתי בחורף 2009, לעפרי, בתה של חברתי יערה, בערך שנה לפני שהפכתי לאמא בעצמי. מאז עברו שש שנים, עפרי עוד מעט כבר בת מצווה, ולי יש שתי בנות משלי. אבל האהבה לא נעלמה כמובן, אלא רק שינתה את פניה. 

בזמנו, זכה השיר ללחן ולביצוע של נתנאל גולדברג, ואני מצרפת כאן את הקישור
ומנצלת את ההזדמנות להודות שוב לנתנאל מכל הלב. 

והנה השיר-

שיר אהבה לעפרי

כף ידך הקטנה בכף ידי הגדולה. אנחנו גומאות את
המרחק בקיפצוצים עולצים (אני מדלגת ואת דוהרת). זהו
יום שבת כמעט חורפי, והרחובות הירושלמיים שוקטים
וריקים. כף ידך חמימה ורכה, ולרגע
נדמה כי העולם באמת יפה ועגול.

כף ידך הקטנה בכף ידי הגדולה. את
מביטה אלי בעיניים יפות ועגולות
ומבטך חם ובוטח כמו מגע כף ידך. הו,
מה טוב ונעים להביט בעינייך מביטות בעיני. מה
טוב ונעים לאחוז בידך הקטנה ולדלג איתך
ברחובות שוקטים וריקים, כאילו
העולם באמת יפה ועגול. לרגע
נדמה כי הכל כשורה. לרגע
ניתן להאמין כי

לב האדם טוב מנעוריו.
                                        ***

מי ייתן ונזכה לימים של שקט וחסד, ושכל הילדים באשר הם, יזכו לילדות מלאה בקסם ובדילוגים, שתשאיר בליבם ובעיניהם חותם של חום ואמונה.