יום שני, 27 ביוני 2016

גוטמי הצנומה ואני

לפני שנים רבות שמעתי אגדה,
אגדה על אסון שפגע באשה,
אשה אמיצה שיצאה למסע,
אי-שם בהודו הרחוקה.

אי-שם אי-אז, רחוק מכאן,
חייתה אשה פשוטה, אשה צנועה,
ושמה גוטמי הצנומה.
ובא היום, כן באה עת,
הפכה גוטמי אשת איש,
נשאה היא איש עשיר.

ובא היום, כן באה עת, ובן
נולד לה לגוטמי, ומה רבה שמחת
האם, רחב ליבה, עיניה אורו, נולד
לה בן, נולד לה בן.

חלפו ימים, עברו לילות, שנה חלפה ביעף.
אך אוי, אבוי, נפטר הבן, ומת לו בחטף.
נשבר ליבה אז בקירבה, חשכו עיניה.
ומיאנה להיפרד מבנה, לא, לא הסכימה.
יצאה גוטמי לבדה לדרך, נושאת גופת
בנה בידיים חשופות, רגליה יחפות, שיערה 
פרוע. חיפשה מציל, חיפשה מושיע, ולא
ידיד לה עוד, לא רע.

הו, גוטמי הצנועה, הו, גוטמי הצנומה,
מה רב אבלך, מה עמוק יגונך, קשה
המסע, ארוכה היא הדרך. אך הגיע
הזמן, כבר הגיעה העת, והנה משכנו של
הבודהה המבורך, הנה המקלט, הנה
מצילך, ספרי סיפורך ויושיע.

ביגון עמוק ובקול רועד
סיפרה גוטמי לבודהה
את מה שאירע, את מה שקרה,
וגופתו הקרה של הבן, גופתו
הקטנה ביניהם.

הציור לקוח מתוך האנציקלופדיה הסינית הבודהיסטית http://www.chinabuddhismencyclopedia.com/en/index.php?title=File:Kisa_Gotami.jpg


"החזר לי את בני, את
בני יחידי, את בני
שאהבתי יותר מחיי", כך
ביקשה אז גוטמי מן המבורך,
וכרעה לפניו מיואשת.
שתק המבורך, ושתקה
גוטמי, ודממה דקה נשבה
ביניהם. אז אמר המבורך,
ועיניו עמוקות מיני חקר, "מסע קשה
עברת גוטמי, ומסע ארוך עוד לפנייך,
בתי. בקשה אחת ביקשת את
ממני, ואף אני ממך אבקש- הבי לי
גרגר חרדל, מבית בו לא נגע 
המוות, ואשיב לך את בנך, בתי".

יצאה שוב גוטמי לדרך, ידיה
חשופות, בגדה קרוע, רגליה
יחפות, שערה פרוע.
אי-שם אי-אז רחוק מכאן
סבבה בדרכים אשה בודדה.
הלומת צער נדדה בין כפרים, בין
ערים, בין בקתות עניים, בין
בתי עשירים. ופתחו את
הדלת, פתחו את הלב, ואירחו
אותה כמו נסיכה. "גרגר חרדל? בוודאי!
פתחי את ידך, אשה". אך אז שאלה,
אם נגע בם המוות, ושתקו
מארחיה פתאום. וזימרו לה
נשים וסיפרו לה גברים. שירי מוות 
וחיים, שירי ערש ואהבה. סיפורים של 
כאב, סיפורים של תקווה.

הו, גוטמי הצנועה, הו, גוטמי הצנומה,
מה רב אבלך, מה עמוק יגונך,
קשה המסע, ארוכה הדרך. שערך כה
ארוך, פצועות הן רגלייך, אך לרגעים שוב
זורח אור בעינייך, לרגעים את 
נושמת, לרגעים את רוקדת, לרגעים את יודעת 
דרכך. הן רחב לבבך ורחבה התבל, חיים 
ומוות שזורים בה יחדיו.

אי-שם אי-אז בהודו הרחוקה, חלפו 
ימים, עברו לילות, שנה חלפה ביעף. הגיע 
זמן, הגיעה עת, והלכה אז גוטמי 
אל שדה-שריפת-הגוויות, נשקה
למצחו הקר של בנה, כיסתה גופתו הקטנה.

או אז חזרה אל משכנו של הבודהה. כרעה 
מולו בשקט, ואף מילה לא נאמרה, דממה 
דקה נשבה שוב ביניהם. דמעות חמות זלגו 
על לחייה, וכשהרימה את ראשה, מה
הופתעה היא לגלות, שגם עיניו שלו דומעות.

אל חצר המשכן היא יצאה, עצמה
את עיניה, ובתוכן חקוק לעד, מבע 
עיניו החי של בנה. פרשה ידיה על 
האדמה, ולפתע שבו ומילאו אותה, זיכרון
מגע כף ידו בידה, וריחו החמים באפה.

בהסכמת המבורך, הצטרפה גוטמי
לקהילת נזירות, וזמן לא רב אחר כך,
מספרת האגדה, הפכה לארהאט, למוארת.
תם מסעה , אך לא נשלם, וזכר
סיפורה הן חי הוא וקיים.

ומה לי ולה, לא מוארת אני ולא צנומה.
אני אם לבנות והודו כה רחוקה.
מה לי ולך, גוטמי? שזיכרון מסעך
מפעם בלבי, שלעתים אני חשה כה
לבדי, שלעתים אני חשה אותך
לידי. שפגשתי גם מות ילדים, גם
חיים. שנדדתי טרופת צער בדרכים
לא דרכים, שפתחו לי דלתם זרים
גמורים, ושרו שירים, וסיפרו סיפורים.

תודה לך גוטמי על אומץ לבך, תודה
ששלחת לי את סיפורך, שמעבר לזמן
ומעבר להר, מעבר לים ולנהר,
שלחת לי גרגר חרדל קטן, גרגר
של תקווה, גרגר אהבה.

                                               ***


קישורים למקורות הקשורים לסיפורה של גוטמי הצנומה: