יום שני, 16 באוגוסט 2021

פוסט קורונה

בשבוע שעבר היו כמה ימים שהרגשתי קצת יותר טוב.

אפילו הצלחתי להשתתף בריטריט כתיבה מופלא בכליל.

הנחתה את הריטריט הדס גלעד. משוררת ועורכת שאני מאוד אוהבת ומעריכה.

התארחנו בביתם הקסום של אמנון ותמר ברי.

היה תענוג להתמסר לכתיבה, לפגוש חברות חדשות וותיקות, לאכול אוכל טוב, לישון תחת כיפת השמיים.

זכיתי לצפות במלא כוכבים נופלים יחד עם חברתי משכבר הימים, ושותפתי ללינה בחצר, נעה הגלעדי.

היה חם מאוד, אבל מקלחות קרות בטיפי הקטן שבחצר, עזרו לי לעבור גם את השעות הקשות. 

צילמה: תמר ברי

כפולה מתוך יומן אמנות שיצרתי במהלך הריטריט
צילמה: תמר ברי


צילמה: אפרת חבושה פלדמן



במוצאי שבת חזרתי הביתה, ובלילה הלכתי עם איתמר להופעה. 

חמש מילים שלא התקיימו כבר הרבה מאוד זמן זו לצד זו.

בלילה הלכתי עם איתמר להופעה. 

הופעה של נעם רותם, האחד והיחיד. 

ההופעה הייתה מחשמלת, סוחפת, נוגעת, מטלטלת.

*************************************************

הריטריט וההופעה עזרו לי לצלוח ימים מאוד מתוחים.

אני נמצאת במצב רפואי מורכב, מקבלת הרבה תרופות, 

וכל רופא נותן לי אבחון שונה.

מה שברור זה שהקורונה עשתה לי נזק גדול מאוד שמשפיע 

על מערכות שונות בגוף שלי, ומקשה עלי לתפקד.

וכך קרה שבראשון בבוקר נסעתי עם איתמר 

לבית החולים אסותא באשדוד.

ביום חמישי, בעודי נוסעת ברכבת לנהריה, בדרך לכליל, 

ניסיתי לתאם תור לבדיקת סי טי חזה.

רק באשדוד היה תור פנוי. אמרתי בסדר, ניסע לאשדוד.


בנסיעה הרגשתי כמו בתוך שיר של נעם רותם. 

מהשירים העצובים. 

כשאשתו לשעבר הייתה חולה.

והתחושה הזו התחזקה בבית החולים. 

פתחו לי ווריד, שכבתי במין מיטה שנסעה 

לתוך מנהרה עגולה, הזריקו לי יוד. 

הרגשתי אותו עובר לי בעורקים.

זה היה מפחיד. מפחיד מאוד.

זה עדיין מפחיד.

כי עדיין לא קיבלתי תשובה. אבל כן קיבלתי תחזית מהרופא, 

והיא לא נעימה לאוזן.

ותהליך הבירור עוד ארוך וכולל עוד בדיקות 

ועוד תרופות, ואין לזה ממש אופק כרגע.

**************************************************

לא הספקתי להתחסן. חששתי מהחיסון. 

דחיתי את התור לסוף ינואר, כי פחדתי. 

וצחוק הגורל הוא שביום שבו הייתי אמורה להתחסן, 

קיבלתי תשובה חיובית לקורונה, ולא הספקתי להתחסן.

ומאז החיים שלי די התהפכו.

אני מצליחה לתפקד כמה שעות או כמה ימים, ואז חוזרים

השיעולים וקוצר הנשימה וגלי חולשה שמשביתים אותי.

***********************************************

קשה לדעת איך להתנהל בימים אלו, 

למי להאמין.

הממשלה וחברות התרופות 

שיקרו לציבור ביודעין פעמים אין ספור.

אני מתנגדת להסתה ולאלימות מכל סוג. 

ועל אחת כמה וכמה כשמי שמפיץ אותה 

הוא אדם בעל כוח והשפעה 

כמו ראש הממשלה בכבודו ובעצמו.

ובמקביל השיח שמתקיים ברשתות הוא כל כך אלים ובוטה. 


אין תחליף לחופש הבחירה ולכבוד שלנו אחת כלפי השנייה,

גם כלפי מי ששונה מאיתנו, ואולי בעיקר כלפיו/ה.


באופן אישי, המידע שאני שואבת לגבי החיסונים 

הוא מהפוסטים של kulu orr ושל איתמר, בן הזוג שלי.

בניגוד אלי, לשני אלה יש סבלנות לקרוא עוד ועוד 

מאמרים ומחקרים, ולנתח אותם.


לפי הנתונים שאני קוראת אצלהם, 

למרות הבעייתיות שיש בחיסונים,

היתרונות עולים על החסרונות. 

אם הייתי יכולה להתחסן היום, הייתי מתחסנת.

בגלל המצב הרפואי שלי, הומלץ לי לחכות עם החיסון.


למי שעדיין לא התחסנ/ה אני ממליצה כן להתחסן.

או לפחות לשים לב להתנהלות שלו/ה בציבור. 

לעטות מסיכה בחללים סגורים. 

להיכנס לבידוד כשצריך.


אנחנו כאן ביחד בסיפור הזה.

ולבחירות האישיות שלנו יש השלכות הרבה יותר רחבות 

ממה שאנחנו מדמיינים.


בתקווה לבשורות טובות, עבורי ועבור כולנו, 

טלי.








יום שלישי, 12 בנובמבר 2019

הזמנה למשחק וליצירה גם בבוקר של מלחמה

התעוררתי הבוקר מוקדם, ושמעתי חדשות.
אני נמצאת כרגע בצפון והשמש זורחת והנוף יפהפה, ובמקביל אני יודעת שרבים מחברותי ומבני משפחתי מתמודדים הבוקר עם אזעקות, פיצוצים והרבה פחד.

אני חושבת הבוקר על חברי וחברותי הנמצאים בדרום, משני צידי הגבול.

חושבת על חברי ובני משפחתי החיים במרכז.

חושבת על הילדות/ים שהדרכתי ברהט בחוגי סיור לפני שנים, ובגרו מאז והפכו לא/נשים צעירים. זוכרת את הטיולים והשיחות איתם, עם ובלי שפה, עם ובלי תרגום.

חושבת על הילדים והמשפחות מעזה, שהכרתי כשעבדתי בבי"ח רמב"ם. זוכרת את רגעי החסד של יצירה ומשחק גם בתוך הסיוט של אישפוז מתמשך.

וחושבת גם על החייל/ות והשוטרות/ים, על נשות ואנשי מקצועות הרפואה והסיוע  ועל כל מי שנקלע לקו האש, מבחירה או לא מבחירה.

לצערי, אני יודעת מה זה להתעורר לבוקר של פיצוצים ואזעקות.

אני חושבת עליכם וליבי בוכה מעצב ומפחד.

אני שולחת תפילה עמוקה לשלום , לשקט ולחיים טובים משני צידי הגבול.


למי מכן/ם שנמצא/ת הבוקר עם ילדים-
רציתי להזכיר לכם ולכולנו שיש פעולות די בסיסיות, שיכולות לעזור, בהקשר הרגשי של ההתמודדות.
לנשום ביחד, לשיר, להתנועע, ליצור ולשחק.

כשאנחנו מצליחים לעזור לילדים שנמצאים איתנו, אנחנו עוזרים גם לעצמנו להירגע, להפחית חרדה ולהתמודד טוב יותר עם מצבים קשים ומורכבים.

שולחת לכולכןם אהבה ותקווה לבשורות טובות.

מצרפת כמה הצעות ליצירת מרחב יצירתי ומשחקי, גם בימים קשים.

איך מתחילים?
(את החלק הזה ניתן לעשות כהכנה לפעילות או בשיתוף עם הילדים).
לוקחים כמה נשימות עמוקות, ומדמיינים את עצמנו במקום שקט ורגוע. מוקפים בא/נשים שאנחנו אוהבות.
ממש מנסים לחוש את המגע שלהם, לשמוע את הקולות, לראות ולהרגיש את הקירבה והתמיכה.
כשפוקחים עיניים כדאי לחזור מדי פעם לתחושה הנעימה, ולהזכיר לעצמנו שאנחנו אהובות ורצויות בעולם הזה, גם כשזה לא נראה כך מבחוץ. גם ברגעים קשים ובלתי אפשריים.

ועכשיו אחרי שהתחזקנו קצת, ניתן לפנות לעבודה עם הילדים.

* איסוף חומרים ליצירה- לבקש מכל ילד להסתכל מסביב ולהביא 5 חומרים/חפצים שמתאימים בעיניו ליצירה ולמשחק.
דוגמאות: אבן, מסמר, מקל, עלה, פתק, חרוז, חוט, כפתור, חתיכת בד, חוט ברזל.
אם יש איתכם חומרי יצירה קונבנציונליים כמו דפים, צבעים ודבק, זה מצויין. אבל גם אם אין, האמת היא שאפשר לעבוד עם כל חומר.




* התבוננות על החומרים שנאספו- יוצרים תצוגה של החומרים ומתבוננים בהם ביחד.
אפשר למיין אותם לסוגים שונים (למשל לפי צבע, גודל וצורה וכו'). אפשר להתחיל לדמיין מה ניתן ליצור מהחומרים הללו.

* תכנון- לפי הרצונות והחומרים שנאספו ניתן להתחיל לתכנן מה רוצים ליצור. יש ילדים שאינם זקוקים לשלב הזה וירצו מיד להתחיל ליצור וזה נפלא. מי שזקוק לעזרה בתכנון, כדאי לשים לב ולהשתהות איתו/ה ברגע הזה של לפני.

* יצירה- הכי טוב לתת לילדים לכוון את היצירה, אבל אם קשה להם, הנה כמה רעיונות שיכולים לעזור להתחיל.
אם יש לכן/ם חומרים מחברים כמו דבק, חוט או גומייה, ניתן ליצור בובה או יצור כלשהו מהחומרים על ידי חיבור שלהם ביחד.

גם אם אין צבעים רגילים, אולי למישהי/ו יש במקרה איפור בתיק? אולי יש מוצרי מזון כמו קטשופ, שניתן להשתמש בהם ולצייר תווי פנים?

אם אין מה שיכול לחבר, ניתן לקחת מצע כלשהוא כמו נייר/קרטון/בד/קופסא- ולהניח עליו את החומרים תוך כדי יצירת צורה או דימוי שנוצרים מעצם ההנחה של חפץ אחד ליד חפץ אחר (למשל בהשראת הדיוקנאות של חנוך פיבן).



אפשר ליצור מנדלה- על ידי בחירת נקודת אמצע, הנחת חפץ בנקודה שנבחרה, ולאחר מכן הנחת חומרים מסביבו תוך התייחסות למעגל דמיוני המקיף את נקודת האמצע. זה לא צריך לצאת מדוייק או סימטרי. מה שחשוב הוא ההתייחסות מהמרכז החוצה. למי שצריך עזרה, אפשר מראש לצייר מעגל מסביב לנקודת האמצע, ולבקש להניח את החומרים בתוך המעגל בכל דרך שנראית לו.

והנה עוד כמה רעיונות ליצירה שלא דורשים המון חומרים-
הכנת דרקונים מקופסת קרטון וניירות צבעוניים

https://docs.google.com/document/d/1IulVE_63PlgLWeEdu10m-iDOSAPcTmXiT8ijLcAQE2k/edit?usp=drivesdk

 בובת ראש מדבר (אטב כביסה)
https://docs.google.com/document/d/1NaWEWjgTaz6enWX-WDQ7a7tLVwLLTYzrbRvrZHLopps/edit?usp=drivesdk











יום שבת, 5 באוקטובר 2019

לזכרן של מיכל סלה בת דניאלה והודיה קדם בת רוני

אזהרת טריגר: אלימות, טראומה.
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
ביום שישי נרצחה על ידי בעלה, מיכל סלה, בת 32 במותה.
לא הכרתי אותה.
חיוכה ועיניה הטובות ניבטות אלי מהעיתונים, ולבבות שבורים 
ואבלים מבכים את מותה בטרם עת.




יש איזה מעגל שכול במדינה הזו, שלא חשבתי שאי פעם 
אהיה חלק ממנו. מעגל משפחות הנרצחים. או בשמו המכובס, 
מעגל משפחות נפגעי עבירה. נפגע עבירה הוא אדם שחייו נלקחו 
על ידי אדם אחר, קרוב או זר. 
האמת הכואבת היא שהרבה פעמים הפוגע הוא אדם קרוב, 
הפגיעה מתרחשת במרחב שהיה אמור להיות
הכי מוגן והכי בטוח. 
הפער הזה הוא בלתי נתפס.

בצער רב וביגון קודר אני מקדמת את פניה של משפחה 
נוספת שמצטרפת למעגל העצוב הזה.
ואני שולחת השתתפות כנה בצער של כל אוהביה של מיכל- 
משפחה, חברים וחברות. 
ובכאב לב גדול חושבת גם על אוהביו של האיש שהיה בעלה,
ולקח את חייה ופצע את עצמו, ושבר במעשיו את לבבותיהם 
של כל כך הרבה א/נשים בעולם הזה.
וחושבת על התינוקת הקטנה שברגע אחד השתנו חייה לעד. 
ליבי איתם.
אני שולחת לכולכם חיבוק, אהבה והשתתפות בצער 
שאין לו בכלל מילים.

אני כותבת את המילים הללו מדם ליבי. 
כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת.
הפרטים של הטרגדיה הזו אינם ידועים עדיין, 
ואולי לעולם לא ממש ייוודע כיצד ומדוע
התרחש האסון הנורא הזה.

בתור שותפה למעגל העצוב הזה 
אני רוצה לומר כמה מילים.

לפני כ- 17 שנים, בנר שמיני של חנוכה 
נרצחה על ידי אביה
פעוטה אהובה וזכה, 
הודיה קדם.

הודיה הייתה בתה של רוני קדם, בת דודתי האהובה.
היא הייתה תינוקת מתוקה וחייכנית. 
היא הביאה לעולם כל כך הרבה אור ואהבה.
היא הייתה צריכה להיות בת 19 כיום, 
אך היא נשארה פעוטה לעד. 
נרצחה טרם מלאו לה שנתיים ימים.




כאב הלב הזה לא דוהה.
הפצע הזה לא נרפא לעולם.
באופן אישי למדתי לנשום וללכת מחדש.
למדתי לעשות מעקפים.
למדתי לבחור כל פעם מחדש בחיים.
אבל יש משפטים שעד היום אני לא מסוגלת לשמוע-
"יהיה בסדר", "הכל לטובה", "מה שצריך לקרות קורה".
ולמדתי שיש רגעים, שעות וימים שהנשמה שלי חייבת לעצור 
ולבכות ולהתאבל. גם אחרי 17 שנה.

**********************

מצרפת לסיום שיר אהבה שכתבתי בחורף 2009, לעפרי, 
בתה של חברתי יערה, בערך שנה לפני שהפכתי לאמא בעצמי. 
השיר הזה הוא מעין אבן דרך בבחירה שלי בחיים, באהבה 
וביצירה, למרות הכל.
הכאב לא נעלם לא אז ולא היום, והוא שזור בחיים שלי 
וגם בשיר הזה.                   
אבל אני חוזרת ובוחרת בחיים. בכל פעם מחדש.
ורוני, אמא של הודיה, היא השראה שלי בבחירה הזו, 
שהיא ממש לא מובנת מאליה, למי שעובר אסון כזה נוראי, 
שמעבר לכל דמיון.

בזמנו, זכה השיר ללחן ולביצוע של נתנאל גולדברג, 

ואני מצרפת  כאן את הקישור לביצוע שלו.
ומנצלת את ההזדמנות להודות שוב לנתנאל מכל הלב

והנה השיר-

שיר אהבה לעפרי
כף ידך הקטנה בכף ידי הגדולה. אנחנו גומאות את 

המרחק בקיפצוצים עולצים (אני מדלגת ואת דוהרת). 
זהו יום שבת כמעט חורפי, והרחובות הירושלמיים 
שוקטים וריקים. כף ידך חמימה ורכה, ולרגע נדמה כי 
העולם באמת יפה ועגול.
כף ידך הקטנה בכף ידי הגדולה. 

את מביטה אלי בעיניים יפות ועגולות, 
ומבטך חם ובוטח כמו מגע כף ידך.

הו, מה טוב ונעים להביט בעינייך מביטות בעיני. 
הו, מה טוב ונעים לאחוז בידך הקטנה ולדלג 
איתך ברחובות שוקטים וריקים, כאילו העולם 
באמת יפה ועגול. לרגע נדמה כי הכל כשורה. לרגע 
ניתן להאמין כי לב האדם טוב מנעוריו.