אורי אמר לי שלאחרונה הוא שם לב, שכל המיילים שלי נפתחים בתיאור מדד העירנות בבית, מי ער, מי ישן ואיפה. ואכן מדד זה, הוא כניראה המדד המכריע ביותר עבורי בימים טרופים אלו, בהם העולם נגלה לעיני מבעד למסך כבד של עייפות, שנגלל מעלי רק לפרקי זמן קצרים של חסד וצלילות.
עכשיו 21:30 בערב. שירה ישנה בעריסה שלה. רות ישנה במיטה ולידה שרוע איתמר, ישן גם הוא. הר של כביסה ממתין לי בסלון, הר של כלים ממתין לי בכיור. מצבור משימות שנזנחו, הודעות שלא חזרתי אליהן, ברכות שנה טובה שטרם בירכתי. תחושה שכל זמן שלי עם עצמי, הוא מעין זמן שאול, התחמקות ממטלה דחופה כלשהי שעלי לבצע ממש ברגע זה.
אני חוזרת מחר לעבודה אחרי קצת יותר משנה של חופשת תזה-הריון-ולידה.
מתרגשת לחזור למעגל העשייה והיצירה שמחוץ לד' אמותי, וגם מפחדת מהשינוי. מרגישה עדיין בצורך בזמן איטי וביתי עם שירה. להכיר אותה, לפענח את עדינותה וחיוכיה, ללוות אותה בכל גלגול ובכל התהפכות. אך העולם שבחוץ קורא לי לחזור, והזמן ממשיך לנסוע, והנה הסתיימו להם החגים ושנה חדשה כבר התחילה, ואפילו היורה ירד עלינו היום לטובה ולברכה.
אני פוגשת את תהפוכות החיים דרך נשים (ואנשים) אהובות- הריון ולידה, מחלה, החלמה, מוות, דיכאון, התאהבות, פרידה, פליאה, ייאוש, חלום ותפילה. מאותגרת מהמהפיכות האישיות והחברתיות, הקטנות והגדולות, הסובבות אותי ומטלטלות את ליבי, מעלה מטה, מעלה מטה. מנסה לאתר ולזהות את הקריאה הפנימית, לאן להפנות את עיני, לאן להפנות את ליבי.
לא מזמן קיבלתי שאלה חזקה מאוד, מחברתי אמה: מהו הצעד הבא לריפוי? והשאלה הזו עדיין מלווה אותי, מהו הצעד הבא לריפוי, מהו הצעד הבא לריפוי. אני הולכת איתה ומתפללת לשלום ולהחלמה לכל אהובותי ולכל אהובי, ומבקשת סליחה מכל מי שפגעתי בו השנה, מכל מי שפספסתי, שלא ראיתי, שלא השכלתי לפתוח את ליבי אליה.
לקראת סוף הספר המטלטל ועוצר הנשימה "סאנסט פארק", מאת פול אוסטר, כותבת הציירת אלן ברייס בפנקסה, לאחר שהיא חוזרת מביקור אצל אחותה, אם לתאומים בני חודשיים: "הגוף האנושי לא יכול להתקיים בלי גופים אנושיים אחרים. הגוף האנושי זקוק למגע - לא רק גופים אנושיים קטנים, גם גופים אנושיים גדולים. לגוף האנושי יש עור".
מי ייתן ונזכה כולנו לשנה של חופש ושחרור, יצירה וגדילה. שנה של מפגש פנים אל פנים, לב אל לב. שהעור שלנו יפגוש את העולם ברכות ובאהבה. שלא נפחד לגעת ולא נפחד להינגע. שנעז לחלום ולהתפלל ולהנות מהרגעים היפים והפשוטים של חיינו בגלגול הזה, בעולם הזה, בגוף הזה, כמות שהוא.
(ותודה לנונה ששלחה לי את התמונות, משקיעה מופלאה בים בסוכות. צילם: אלון תבור)
