אנחנו עומדים בפתח הבית. ירח דק ובהיר תלוי בשמיים האפלים. רגע לפני האור הראשון.
"את יודעת, לא שמעתי הבוקר את הציפורים. אולי הן עברו למקום אחר".
להבות האש מחוללות למעני ריקוד בוקר מסתסלסל, מתפצפץ ומעושן במדורה שבחצר ביתי.
אני יושבת מתחת לעץ הזית, ומתחילה להבין שבאמת חזרתי הביתה.
אדום החזה, שותפי למדורות הבוקר, לא בא לבקרני היום. גם לא הזמיר הקטן. אבל בערך ב-6:30 הדרורים התחילו לצרוח את קריאות ההתעוררות שלהם, ואני חייכתי לעצמי. אור בהיר ורחב של בוקר חורפי נמלא אט, אט, בקריאות תרנגולים, בנביחות כלבים ובמשקי הכנפיים של הציפורים הממהרות לדרכן. בתוך השקט והנעימות של הבוקר הזה אני מזכירה לעצמי שרק מעט מערבה מכאן מתעוררים להם ילדי עזה לבוקר נוסף של מפגש עם הרס, מוות, רעב ומי יודע מה עוד. אני חושבת על ילדי הדרום היהודים והבדואים שייצאו עוד מעט בדרכם לבתי הספר לאחר הפסקה ארוכה ומתוחה. האם הם ימצאו שם אוזן קשבת לרחשי ליבם? האם יוכלו לבטא את מה שעבר עליהם? לספר על הרגעים המפחידים, על הרגעים המצחיקים, על הרגעים המשעממים.
אני חושבת על שיחות הטלפון עם השותפים הבדואים שלי ברהט ועל פגישת הצוות הקשה והטעונה שהייתה לנו אתמול. אנחנו מדריכים שם חוג לילדים בני 13-14 ולא קיימנו פעילות כבר שלושה שבועות. סביב התלבטות לגבי עד כמה נכון לתת מקום למלחמה במפגש הקרוב התעורר בינינו וויכוח נוקב. דמעות החלו לזלוג. סיפורי האימה והזוועה החלו לצאת. הרגשתי כאב וחוסר אונים אל מול החומות שקמו בינינו. הרגשתי בדידות. פתאום מצאתי את עצמי בתפקיד ההזוי של נציגת משרד ההסברה הישראלי- "גם ילדים ישראלים נפצעו" נופפתי בדגל השגור. נ' סיפרה על אווירה גזענית ששררה במפעל בשדרות בו עובד אביה. ד' סיפר על הפגנה שנערכה בבאר שבע ביום שבו חזר לעיר מהצפון. המפגינים נשאו שלטי מוות לערבים. אמרתי להם שכשאני שומעת את הדברים האלה אני רוצה לצייר מעגל סביב הרגליים שלי ולהעלם לתוכו. החלטנו שבמפגש עם הילדים נכתוב ונצייר מכתבי עידוד לילדים שנפצעו בעזה. זו הייתה התוכנית שלנו לפעילות של לפני שבועיים. פעילות שהתבטלה בגלל המלחמה.
האם נצליח לעמוד באתגר של השונות בינינו (גבר ושתי נשים, יהודיה ובדואים, צפון ודרום)? האם נצליח לחצות את אוקיאנוס הפחד והשנאה? איך יהיה המפגש המחודש עם הילדים? האם הם כועסים עלינו? האם הם כועסים עלי?
כיביתי את המדורה בחצר. נכנסתי הביתה והבאתי איתי פנימה את העשן והבוץ.
אני נושמת פנימה והחוצה, לאט, לאט. פנימה והחוצה, שאיפה, נשיפה. נושמת לשלום. מתפללת לשלום. סבח אל חיר. סבח אל נור.
אדום החזה, שותפי למדורות הבוקר, לא בא לבקרני היום. גם לא הזמיר הקטן. אבל בערך ב-6:30 הדרורים התחילו לצרוח את קריאות ההתעוררות שלהם, ואני חייכתי לעצמי. אור בהיר ורחב של בוקר חורפי נמלא אט, אט, בקריאות תרנגולים, בנביחות כלבים ובמשקי הכנפיים של הציפורים הממהרות לדרכן. בתוך השקט והנעימות של הבוקר הזה אני מזכירה לעצמי שרק מעט מערבה מכאן מתעוררים להם ילדי עזה לבוקר נוסף של מפגש עם הרס, מוות, רעב ומי יודע מה עוד. אני חושבת על ילדי הדרום היהודים והבדואים שייצאו עוד מעט בדרכם לבתי הספר לאחר הפסקה ארוכה ומתוחה. האם הם ימצאו שם אוזן קשבת לרחשי ליבם? האם יוכלו לבטא את מה שעבר עליהם? לספר על הרגעים המפחידים, על הרגעים המצחיקים, על הרגעים המשעממים.
אני חושבת על שיחות הטלפון עם השותפים הבדואים שלי ברהט ועל פגישת הצוות הקשה והטעונה שהייתה לנו אתמול. אנחנו מדריכים שם חוג לילדים בני 13-14 ולא קיימנו פעילות כבר שלושה שבועות. סביב התלבטות לגבי עד כמה נכון לתת מקום למלחמה במפגש הקרוב התעורר בינינו וויכוח נוקב. דמעות החלו לזלוג. סיפורי האימה והזוועה החלו לצאת. הרגשתי כאב וחוסר אונים אל מול החומות שקמו בינינו. הרגשתי בדידות. פתאום מצאתי את עצמי בתפקיד ההזוי של נציגת משרד ההסברה הישראלי- "גם ילדים ישראלים נפצעו" נופפתי בדגל השגור. נ' סיפרה על אווירה גזענית ששררה במפעל בשדרות בו עובד אביה. ד' סיפר על הפגנה שנערכה בבאר שבע ביום שבו חזר לעיר מהצפון. המפגינים נשאו שלטי מוות לערבים. אמרתי להם שכשאני שומעת את הדברים האלה אני רוצה לצייר מעגל סביב הרגליים שלי ולהעלם לתוכו. החלטנו שבמפגש עם הילדים נכתוב ונצייר מכתבי עידוד לילדים שנפצעו בעזה. זו הייתה התוכנית שלנו לפעילות של לפני שבועיים. פעילות שהתבטלה בגלל המלחמה.
האם נצליח לעמוד באתגר של השונות בינינו (גבר ושתי נשים, יהודיה ובדואים, צפון ודרום)? האם נצליח לחצות את אוקיאנוס הפחד והשנאה? איך יהיה המפגש המחודש עם הילדים? האם הם כועסים עלינו? האם הם כועסים עלי?
כיביתי את המדורה בחצר. נכנסתי הביתה והבאתי איתי פנימה את העשן והבוץ.
אני נושמת פנימה והחוצה, לאט, לאט. פנימה והחוצה, שאיפה, נשיפה. נושמת לשלום. מתפללת לשלום. סבח אל חיר. סבח אל נור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה