![]() |
![]() |
![]() |
עבודה בטוש אקריליק שחור (בהשראת טקסטורות הצבע מהשכבה התחתונה) |
![]() |
תוספת תה באמצעות תיון רטוב |
![]() |
התחלה: קולאז' |
![]() |
![]() |
![]() |
עבודה בטוש אקריליק שחור (בהשראת טקסטורות הצבע מהשכבה התחתונה) |
![]() |
תוספת תה באמצעות תיון רטוב |
![]() |
התחלה: קולאז' |
בשבועות האחרונים התחולל בפרדס חנה
מאבק תושבות/ים להגנה על 'שמורת החורש',
שמורה עירונית קטנה ולא מוכרזת,
הממוקמת ממש בסמוך לביתי.
אני גרה עם משפחתי בדירה בבניין,
ללא חצר או אדמה.
והשמורה היפהפיה והאהובה הזו,
היא מקור לנחמה ולריפוי עבורי,
ועבור תושבות/ים רבות הנהנים מיופייה
ומהשקט הפתאומי שהיא מציעה
ממש בלב המושבה.
מדי יום אני משוטטת בין שביליה,
שואבת נחמה מיפי האלונים והאלות,
מאזינה לציפורי השיר וליללות התנים,
נהנית מפריחת הצבעונים והכלניות בחורף,
מהירוק העז הממלא אותה בחורף ובאביב,
ונחה בצל העצים בקיץ הארוך והמהביל של פרדס חנה.
בחול המועד פסח, ללא התראה מראש,
התחילו לעבוד דחפורים בשמורה,
במטרה לבנות שם חדר חשמל.
נזעקנו לברר מה קורה שם,
מה הסיבה להרס
שהתחולל למול עינינו,
אך משרדי המועצה היו סגורים,
לא הצלחנו לקבל מענה,
ולקח זמן להבין מה בדיוק קורה
ומה ניתן לעשות על מנת להגן על השמורה.
לאט לאט נאספו בשמורה עוד תושבות/ים,
שבאו מקרוב ומרחוק, פעילים סביבתיים וחברתיים
הצטרפו, והתקיימו פגישות חשיבה עם אנשי מקצוע מתחומים שונים (עורכי דין, א/נשי איכות סביבה וכו').
לאחר כמה ימים של יחס אטום וחוסר מענה
מצד המועצה, התקיימה גם פנייה לבית המשפט,
בדרישה לעצור את העבודות,
ולמנוע את המשך הפגיעה בשמורה.
במהלך המחאה, התבצעו מעצרים אלימים
על ידי המשטרה וכוחות מג"ב,
ולמרבה הצער, נעצרו שלושה מהתושבים.
אחת מהן נחבלה תוך כדי המעצר,
נזקקה לטיפול רפואי בבית החולים הלל יפה,
ושוחררה במהלך אותו היום.
שני העצורים הנוספים הובלו, אזוקים,
לתחנת המעצר בזכרון יעקב, שם נאלצו להמתין
שעות ארוכות. ובצעד שערורייתי,
נשלחו 'לבלות' את הלילה בבית
המעצר קישון. ביום למחרת הם הובאו לדיון
בבית משפט השלום בחדרה,
ושניהם שוחררו בתנאים מגבילים.
באופן מפתיע וכמעט חסר תקדים,
כרגע נראה שהמאבק הצליח-
גם מבחינת ההיבט הציבורי וגם מבחינת ההסכם המשפטי שנחתם עם המועצה (גם אם זו הצלחה זמנית וחלקית, ההישג מרגש בעיני).
בשבועיים האחרונים המועצה עצרה את המשך העבודות בשמורה, וביום חמישי האחרון כוסה הבור שנחפר.
עבורי, השמחה הגדולה מהולה בצער עמוק
על הסבל המיותר שנגרם כאן לאדם ולאדמה.
ואני מבינה שאת הצלקות בשמורה
כמו גם את השבר העמוק ביחסי התושבים עם המועצה והמשטרה, ייקח הרבה זמן לשקם.
שמעתי מפעילות/ים רבות שהשתתפו במאבק (והזדהיתי גם באופן אישי כמובן) על קשיים אישיים (בכל הרמות- פיזית/נפשית/ריגשית) אותם חוו בשל החשיפה לאלימות המשטרה. לא רק מי שנפגעו פיזית ונעצרו, מתמודדים עם קשיים, אלא רבות/ים ממי שהיו עדים למראות המזעזעים הללו.
הנס והחסד שזכינו לו, ואני מקווה ומאמינה שיסייע לנו בשיקום השמורה ובהתאוששות האישית של כל אחת ואחד מאיתנו-
הוא הנס של גילויי הסולדריות, האומץ והאנושיות המרהיבים שהתגלו תוך כדי הפעילות המשותפת.
המאבק הזה התאפיין בהמון המון תמיכה של הפעילות/ים זו בזה, כולל ליווי העצורים בבית המעצר, בדיונים בבית המשפט וגם שמירה על קשר איתם אחרי ששוחררו לבתיהם.
סביב הבור שנחפר בשמורה התגבשה קהילת תושבות/ים משפחתית ונחושה, שלא הייתה קיימת קודם לכן. לא בצורה כזו.
עוד על המאבק ניתן לקרוא כאן (דף הפייסבוק של המאבק)
וגם ניתן לשמוע כאן (ראיון ברדיו 90)
כל כך שקעתי בתוך המאבק הזה,
שכמעט ולא שמתי לב,
שפסח כבר הסתיים,
ויום השואה הגיע
(בצפירה עמדתי בשמורה, מול העצים.
השמיים היו כחולים וריקים).
לאחר כשבוע, כמו בכל שנה,
הגיעו להם יום הזיכרון ויום העצמאות.
רשימת קורבנות מעגל הדמים,
רק הולכת ומתארכת,
המעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות,
מטלטל אותי כל שנה, והשנה במיוחד.
כמה חודשים לפני טקס הזיכרון ההוא,
של כיתה י"ב, נרצח יצחק רבין.(מילים- חוה אלברשטיין בעקבות פבלו קזאלס,
לחן ושירה- חוה אלברשטיין, מתוך האלבום: הצורך במילה, הצורך בשתיקה).היה שיר אחד שצנזרו לנו,
אבל אני לא זוכרת מהו היה.
נדמה לי שאבא של גומא שריג,
דיבר על בית השיטה,
וסיפר על אחיו או דודו, יוסף שריג ז"ל,
שהיה משורר ומלחין, ונהרג ב-10 באוקטובר
1973 בקרבות על רמת הגולן בהיותו בן 29 שנים.
הטקס היה יפה וחתרני,
אבל מעגל הדמים לא התרשם ממנו,
הכיבוש המשיך והשחית,
אוטובוסים התפוצצו, מלחמות באו והלכו.
במהלך השנים שחלפו מאז,
זוכרת את התחושה המוזרה של אותו טיול,
עם הידיעה שהוא הטיול המשותף האחרון,
ועם הרצון הפשוט להנות, ובאותו זמן,
עם השאלה הפנימית- האם מותר?
האם מותר להנות בסמיכות גדולה לאסון כל כך כבד?
בשבוע שעבר היו כמה ימים שהרגשתי קצת יותר טוב. אפילו הצלחתי להשתתף בריטריט כתיבה מופלא בכליל. הנחתה את הריטריט הדס גלעד. משוררת ועורכת שאני מאוד אוהבת ומעריכה.
התארחנו בביתם הקסום של אמנון ותמר ברי.
היה תענוג להתמסר לכתיבה, לפגוש חברות חדשות וותיקות, לאכול אוכל טוב, לישון תחת כיפת השמיים.
זכיתי לצפות במלא כוכבים נופלים יחד עם חברתי משכבר הימים, ושותפתי ללינה בחצר, נעה הגלעדי.
היה חם מאוד, אבל מקלחות קרות בטיפי הקטן שבחצר, עזרו לי לעבור גם את השעות הקשות.
![]() | ||
צילמה: תמר ברי
|
במוצאי שבת חזרתי הביתה, ובלילה הלכתי עם איתמר להופעה. חמש מילים שלא התקיימו כבר הרבה מאוד זמן זו לצד זו.
בלילה הלכתי עם איתמר להופעה.
הופעה של נעם רותם, האחד והיחיד.
ההופעה הייתה מחשמלת, סוחפת, נוגעת, מטלטלת.
*************************************************
הריטריט וההופעה עזרו לי לצלוח ימים די מתוחים. אני נמצאת במצב רפואי קצת מורכב, מקבלת הרבה תרופות, וכל רופא נותן לי אבחון שונה. מה שברור זה שהקורונה עשתה לי נזק גדול שמשפיע על מערכות שונות בגוף שלי, ומקשה עלי לתפקד.
וכך קרה שבראשון בבוקר נסעתי עם איתמר
לבית החולים אסותא באשדוד.
ביום חמישי, בעודי נוסעת ברכבת לנהריה, בדרך לכליל, ניסיתי לתאם תור לבדיקת סי טי חזה.
רק באשדוד היה תור פנוי. אמרתי בסדר, ניסע לאשדוד. בנסיעה הרגשתי כמו בתוך שיר של נעם רותם. מהשירים העצובים.
כשאשתו לשעבר הייתה חולה.
והתחושה הזו התחזקה בבית החולים.
פתחו לי ווריד, שכבתי במין מיטה שנסעה
לתוך מנהרה עגולה, הזריקו לי יוד.
הרגשתי אותו עובר לי בעורקים.
זה היה מפחיד. מפחיד מאוד.
זה עדיין מפחיד.
כי עדיין לא קיבלתי תשובה.
ותהליך הבירור עוד ארוך וכולל עוד בדיקות
ועוד תרופות, ואין לזה ממש אופק כרגע.
************************************************
לא הספקתי להתחסן. חששתי מהחיסון.
דחיתי את התור לסוף ינואר, כי פחדתי.
וצחוק הגורל הוא שביום שבו הייתי אמורה להתחסן,
קיבלתי תשובה חיובית לקורונה, ולא הספקתי להתחסן.
ומאז החיים שלי די התהפכו.
אני מצליחה לתפקד כמה שעות או כמה ימים, ואז חוזרים השיעולים וקוצר הנשימה וגלי חולשה שמשביתים אותי.
***********************************************
קשה לדעת איך להתנהל בימים אלו,
למי להאמין.
הממשלה וחברות התרופות
שיקרו לציבור ביודעין פעמים אין ספור.
אני מתנגדת להסתה ולאלימות מכל סוג.
ועל אחת כמה וכמה כשמי שמפיץ אותה
הוא אדם בעל כוח והשפעה
כמו ראש הממשלה בכבודו ובעצמו.
ובמקביל השיח שמתקיים ברשתות הוא כל כך אלים ובוטה.
אין תחליף לחופש הבחירה ולכבוד שלנו אחת כלפי השנייה, גם כלפי מי ששונה מאיתנו, ואולי בעיקר כלפיו/ה.
באופן אישי, המידע שאני שואבת לגבי החיסונים
הוא מהפוסטים של kulu orr ושל איתמר, בן הזוג שלי. בניגוד אלי, לשני אלה יש סבלנות לקרוא עוד ועוד מאמרים ומחקרים, ולנתח אותם.
לפי הנתונים שאני קוראת אצלהם,
למרות הבעייתיות שיש בחיסונים,
היתרונות עולים על החסרונות.
אם הייתי יכולה להתחסן היום, הייתי מתחסנת.
בגלל המצב הרפואי שלי, הומלץ לי לחכות עם החיסון.
למי שעדיין לא התחסנ/ה אני ממליצה כן להתחסן.
או לפחות לשים לב להתנהלות שלו/ה בציבור.
לעטות מסיכה בחללים סגורים.
להיכנס לבידוד כשצריך.
אנחנו כאן ביחד בסיפור הזה.
ולבחירות האישיות שלנו יש השלכות הרבה יותר רחבות ממה שאנחנו מדמיינים.
בתקווה לבשורות טובות, עבורי ועבור כולנו,
טלי.