צילום: איתמר גילן
שמי טלי גילן,
אני אמא לשתי בנות, עובדת סוציאלית, מטפלת באמנות ופעילת שלום.
אני שותפה בשלוש קהילות הפועלות במחאה:
זעקת האמהות, 'אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה' ו'עו"סות דמוקרטיה'.
המשותף לשלוש הקהילות הללו, הוא הקריאה לסולידריות ולשינוי חברתי.
הציווי המוסרי לא לעמוד מנגד, מחייב את כולנו לנקוט עמדה, ולפעול במשותף.
נולדתי וגדלתי בישראל. אבל בשנים האחרונות אני חשה זרה בארצי –
כי ארצי שינתה את פניה. ואני עומדת כאן איתכן הערב-
מזכירה לכולנו לפקוח את העיניים, את הלב ואת הנשמה,
וקוראת לכולנו לא לשתוק ולא לוותר.
מאז השבעה באוקטובר – אנחנו חיות בתוך שבר.
ושבר זה רק הולך ומעמיק.
המדינה נעלמה והפקירה את אזרחיה ואת חייליה ברגעים הקשים ביותר.
אבל אני רוצה להזכיר לכולנו שגם בשבעה באוקטובר וגם בשבועיים האחרונים- הנשים והאנשים כן באו, וממשיכות לבוא ולסייע בכל מה שנדרש. גילויי הסולידריות האלו מרחיבים את הלב,
ונותנים כוח ותקווה בתוך הקושי והאפילה.
כל צבא מונהג על ידי דרג מדיני.
כאשר הדרג המדיני מורכב מאישי ציבור, המזלזלים במערכת החוק,
המשפט בכוחות הביטחון, ובכל אמת מידה מוסרית בסיסית,
מה הפלא שהחברה שלנו רק הולכת ומתפרקת?
ההרג וההרעבה מתבצעים בעזה באופן מכוון על ידי מפקדי וחיילי צה"ל,
בהובלת הדרג המדיני, כבר תקופה ארוכה.
חיילים נפצעים ונהרגים בקרבות חסרי תוחלת.
החטופים נמקים במנהרות.
טרור יהודי משתולל בגדה ובבקעה, יום ולילה, בחסות הצבא.
במשך שנים עשר ימים נמכר לנו "ניצחון היסטורי" מול איראן–
בעוד שבמציאות, המתקפה על איראן לא חיסלה את הגרעין, לא הפילה את המשטר, וכפי הנראה גם לא קידמה את ביטחון ישראל.
היא כן גבתה מחיר כבד גם כאן וגם שם.
בישראל- עשרים ותשעה הרוגות והרוגים, עשרות פצועים,
הרס נרחב של מבנים ותשתיות ואלפי אנשים שנאלצו להתפנות מבתיהם;
במקביל גם באיראן, התרחשה פגיעה נרחבת בתשתיות אזרחיות, ונגבה מחיר עצום בחיי אדם.
זו לא הייתה מלחמה הכרחית – אלא מהלך פוליטי עטוף בהנדסת תודעה.
את המחיר שילמו אזרחים – גם כאן וגם שם.
כל הזמן הזה – ההפיכה המשטרית נמשכת. מערכת המשפט נרמסת.
ומכונת רעל פוליטית רודפת את משפחות החטופים, ואת כל מי שמעזה לבקר את הממשלה.
הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס כתב:
"פניו של הזולת קוראות אליי ואומרות לי: אל תרצח."
את המקום הפגיע ביותר, ומתוך כך נקראות לאחריות ולסולידריות.
כאמא, אני מתבוננת רבות בפנים של בנותי.
אני זוכרת את הפנים שלהן כשרק נולדו.
את הרוך והפגיעות, ואת תחושת האחריות המבהילה,
שהתלוותה לימים הראשונים של חייהן.
ההתבוננות הזו בפניהן מחדדת את העמדה המוסרית שלי גם כיום.
ילד הוא ילד הוא ילד.
מה זה משנה היכן הוא נולד?
מה זה משנה אם הוא דובר פרסית, ערבית או עברית?
איך אפשר לעמוד מול הפנים של ילד רעב – או של אם שכולה –
ולהסיט את המבט?
איילת השחר סיידוף מאימהות בחזית אמרה לפני כמה ימים:
*מלחמות לא נגמרות כשהחיילים נגמרים.*
*הן נגמרות כשהאימהות קמות.*
אימהות – קומו.
הצילו את הילדים שלכם.
אל תמשיכו לשתוק.
אל תתנו להם להיכנס לעזה.
סרבו למלחמה בעזה.
כי עדיף לבקר את הילד בכלא הצבאי – מאשר בחלקה הצבאית.
במוצאי שבת לפני שבועיים פגע טיל איראני בעיר טמרה שבצפון הארץ,
וגרם להרג של ארבע נשים, בנות משפחה אחת: מנאר אל-קאסם אבו אל-היג'א חטיב, שתי בנותיה חאלה ושדא, וקרובת משפחתן מנאר דיאב חטיב. העיר טמרה נפגעה משני טילים. הטיל האיראני היה רק הראשון.
הטיל של הגזענות הישראלית פגע בהן לא פחות בעוצמה.
סרטונים, טוקבקים ודברי בלע של אנשים בתקשורת ואישי ציבור ישראליים פגעו בהם מאוד, והם נפגעו עד עמקי נשמתם.
אבל, וכאן מגיע החלק של התקווה,
ביקורי הסולידריות וההתנדבות רחבת ההיקף של אנשי מקצוע ואזרחים פרטיים, שהגיעו לעיר כדי לתמוך ולסייע, ואני ביניהם,
נתנו מזור ונחמה למשפחות האבלות ולתושבי העיר טמרה.
אני רוצה להזכיר כאן את האזרחים והחיילים שנהרגו בשבעה באוקטובר
ובמהלך המלחמה הארורה שנמשכת מאז.
את החטופים שנרצחו בשבי.
וגם את אלפי הפלסטינים תינוקות, ילדות, ילדים, גברים ונשים שנהרגו בעזה.
כל אחת ואחד מהם –ישראלים ופלסטינים- היא קורבן של מעגל הדמים.
פוטנציאל של חיים, של אהבה ושל יצירה – שנקטע באיבו.
ואני רוצה לשאול:
מהי פטריוטיות בעת הזו?
מהי נאמנות לחברה הישראלית כעת?
מהי יהדות?
האם הרג והרעבה בעזה מקדמים את בטחון מדינת ישראל?
האם פרעות בגדה, זריעת הרס ופחד ופגיעה בחיי אדם-
קשורים במשהו ליהדות?
האם דרישה להסכם מדיני והשבת החטופים – היא בגידה?
לא.
אנחנו לא בוגדות.
אנחנו אוהבות.
אנחנו כואבות.
די להרג. די להפקרה.
די לשלטון מושחת שמביא עוד כאב ומוות.
למען הילדות והילדים – כאן ושם ובכל מקום.
למען ההווה והעתיד של כולנו.
בואו נשלב ידיים ונעשה הכול כדי לשנות את המציאות.
נתנגד.
נעצור.
נסרב.
אנחנו דורשות:
להשיב את כל החטופים.
לעצור את מעגל הדמים.
להשיב את התקווה והסולידריות ולבחור – בחיים.
כי עם חפץ חיים אנחנו.
