שמי טלי גילן.
נולדתי וגדלתי במדינה הזו, אבל כעת אני מרגישה כאן זרה.
אני אמא לשתי בנות צעירות,
אבל אני לא יודעת איך לענות על השאלות שלהן.
בהכשרה שלי אני עובדת סוציאלית
ומטפלת באמנות.
אני אמנית, פעילת שלום, וחוקרת הלכה למעשה את הקשר בין אמנות, אקטיביזם ואי אלימות.
אני עומדת כאן היום בשם עצמי, ובשם רבות ורבים שלא יכולים להיות כאן – בגלל כאב, פחד או כי הם מרותקים לבית, מסיבה גופנית או נפשית.
אני מדברת גם בשם הנשים והאנשים ששומעים, מרגישים, דואגים וכועסים – אבל לא תמיד מצליחים או רוצים להשתתף בהפגנות הגדולות.
עמדתי איתכן כאן בצומת כרכור עשרות פעמים בשנתיים האחרונות.
עמדנו כאן בגשם ובקור, עמדנו כאן מהבילים מזיעה. חטפנו מי בואש מסריחים ואפילו מכת"זית בכיוונון ישיר.
עמדנו כאן בהפגנות ענקיות ומלאות זעם, וגם בהפגנות קטנות ומייאשות.
לפני כמה שבועות היה אפילו ערב אחד, שעמדתי כאן כמה שעות לבדי.
הכל קשור בהכל.
כל המאבקים מחוברים.
הבקשה היא אחת:
חיים טובים, בריאים ובטוחים לכולנו.
נשים וגברים, צעירות ומבוגרים.
דתיות וחילוניות.
מוסלמיות, נוצריות, בודהיסטיות ויהודיות.
פלסטיניות וישראליות.
קרובות ורחוקות, זרות ומוכרות.
כולם כולל כולם.
בשבוע שעבר השתתפתי בוועידת השלום העממית בירושלים, שיזם מעוז ינון –
שותף פעיל במחאת צומת כרכור.
מעוז איבד את שני הוריו, בלהה ויעקובי, שנרצחו בביתם בשבעה באוקטובר.
והוא עובד בלעשות תקווה
עובד בלעשות שלום.
בוועידה הנחיתי סדנת אמנות להורים וילדים. דיברנו על ייאוש ותקווה.
על האמנות כבחירה בחיים.
הראיתי להם את הגלויות של שושקה –
שמצליחה דרך יצירות האמנות המופלאות שלה,
להזכיר לנו שתמיד תמיד יש מקום לעדינות, לאנושיות ולתקווה.
גם ברגעים הקשים ביותר.
אחרי הוועידה שהייתה ממש כמו מגדלור של תקווה עבורי, משהו בי קרס.
היה לי מאוד קשה לנשום, וביום שבת מוקדם בבוקר התגלגלתי למוקד חירום בירושלים.
המוקד היה ריק ממטופלים, ורופא צעיר וחייכן בשם מוחמד קיבל את פני בזריזות.
עשו לי מלא בדיקות, וד"ר מוחמד אמר: יש לך צל מאחורי הלב. בריאה השמאלית.
חשבתי לעצמי–
ברור שיש לי צל מאחורי הלב.
איך לא יהיה?
הלב שלי שבור.
הלב של כולנו שבור.
אנחנו חיות בתוך שבר.
מאז השבעה באוקטובר,
נשות ואנשי מקצועות הסיוע השונים, א.נשי בריאות הנפש והגוף, ונשות החינוך והרווחה,
נמצאות בשטח יום יום.
המדינה נעלמה והפקירה,
אבל הנשים והאנשים לא נעלמו.
להיפך.
הן באו בגבורה, בסולידריות, ברוך, באהבה.
והן ממשיכות לבוא גם כיום.
וזה מה שעוזר לי לנשום.
זה מה שנותן לי תקווה.
אני רוצה להזכיר כאן את לאור אברמוב,
תמר סמט
ונעם שלום
שנרצחו במסיבת הנובה.
את אורי לוקר,
את ינון טמיר
ואת אגם נעים
שנהרגו במהלך הלחימה בעזה.
את יהלי גור שחייה נלקחו כאן בצומת כרכור.
וגם את צאלה גז,
שנרצחה השבוע בדרכה לחדר הלידה.
כולן קורבנות של מעגל הדמים בתוכו אנו לכודות.
אני חושבת היום על אלון אהל,
על מתן צנגאוקר,
על ביפין ג'ושי ועל כל שאר החטופים.
אני מקווה בכל ליבי שהם עדיין בחיים,
ושעדיין ניתן להצילם.
אנחנו חייבות להשיב אותם.
חייבות.
אני חושבת גם על ויויאן סילבר.
על כרמלה ונויה דן.
על הירש גולדברג פולין
ועל כרמל גת.
על חיים פרי
ועל אוהד יהלומי האהובים.
אני חושבת גם על טליה אבו טעיימה הקטנה והזכה
ועל אינספור עזתים – ילדות, ילדים, מורות, רופאות, משוררות, עיתונאיות, גברים צעירים ונשים מבוגרות, שמות ופנים וכל כך הרבה סיפורים ושירים שכבר לא יישמעו לעולם.
וכל אחת ואחד מהם –
עולם שלם שאבד.
פוטנציאל של חיים,
של יצירה,
של אהבה –
שנקטע באיבו.
אני רוצה לשאול:
מהו הציווי המוסרי שלנו כיום?
מהי פטריוטיות?
מהי יהדות?
האם לתמוך בממשלה שמובילה מלחמה מתמשכת, ארורה, מסוכנת וחסרת תכלית –
זה מעשה מוסרי?
האם לתמוך בהרג של רבבות אזרחים ואזרחיות בעזה- זה מעשה מוסרי?
האם תמיכה בהרס כל תשתיות החיים, הדיור, הרפואה, הרווחה והחינוך בעזה תתרום לבטחון מדינת ישראל?
האם לקרוא לשלום,
להפסקת אש,
להשבת החטופים,
זו בגידה?
אנחנו לא בוגדות.
אנחנו אוהבות.
אנחנו כואבות.
אנחנו דורשות צדק, שוויון ושלום.
אנו קוראות להחזיר את כל החטופים.
החיים לשיקום והחללים לקבורה.
אנו קוראות לסיים את הלחימה.
הרי כולנו חטופים – ברוח ובנפש.
גם מי ששרד – נושם את המוות כל יום.
האמנות היא מרחב של תקווה רדיקלית.
היא מרחב שבו אפשר לפגוש את פניו של האחר, בדיוק כמו שכתב לוינס –
הפנים שחושפות את הפגיעות, שקוראות לנו לאחריות.
אנחנו לא יכולות להמשיך לשתוק.
לא יכולות לעמוד מנגד.
אני עומדת כאן כאישה, כאמא, כמטפלת וקוראת לכולנו לעצור הכל.
למען הילדים– כאן ושם.
למען הלבבות השבורים.
למען ההווה ולמען העתיד–
בואו נעצור הכל.
נסרב.
נתנגד.
נעצור.
נשיב את החטופים.
נפסיק את המלחמה.
נשיב את התקווה ואת הסולידריות.
נבחר בחיים.
