הגיע מכתבך. מכתב לעוזי רוזן ז"ל לקראת יום הזיכרון התשפ"ה 2025

                   ל' ניסן התשפ"ה  28 באפריל 2025 

הצילום וההקדשה- מתוך הספר "חיים ומילים", מרים ילן שטקליס. 

עוזי יקר ואהוב,

זהו המכתב הראשון 

שאני כותבת לך בחיי.

היום מלאו לי 

ארבעים ושבע שנים.

כשנולדתי כבר היית מת, 

קבור עמוק באדמת הר הרצל.

נולדתי באיחור של אחת עשרה שנים,

ולא זכיתי לפוגשך מעולם.

כשנהרגת בקרב על ירושלים 

היית בן שלושים ושתיים.

היית נשוי לנורית, 

זכרונה לברכה,

ואהבת אותה כל כך.

והיא אהבה אותך עד יום מותה.

היית אבא לרוני ולגילי, 

ואהבת אותם כל כך.

והם אהבו וממשיכים לאהוב אותך

עד עצם היום הזה.

אני לא יודעת 

אם יש תודעה 

שממשיכה להתקיים אחרי המוות.

אני לא יודעת 

אם יש עדיין 

באיזשהו מקום בעולם- 

עוזי,

נפרד ומובחן,

שממשיך להתבונן, להקשיב ולחשוב. 

אבל נורית וגם יעל,

אחותה, שהיא אמא שלי, 

כן האמינו בזה.

והן דיברו עליך ואליך באופן יומיומי,

ושמרו את זיכרך חי ונוכח כל השנים.

אחרי שנהרגת, 

אמא שלי עזבה הכל

ועברה לגור ברמת אביב,

ליד נורית, 

והייתה שותפה בגידול של רוני וגילי, 

אותם היא אהבה ואוהבת עד עצם היום הזה, 

כמו היו ילדיה שלה.

כך שכשאני נולדתי 

היו לי כבר בעצם שלושה אחים גדולים.

רון-רון וגילי שלך, 

ואיתן אחי הבכור.

מבטך הטוב, החכם והחם 

ניבט אלי כל השנים הללו

מבעד לתמונה.

אתה תמיד שם,

תמיד חובק את ילדיך 

באהבה ובמסירות 

פשוטות ונוכחות.

מי שצילם אתכם באהבה וברגישות

היה רפי מוקדי ז"ל, 

בן דודם האהוב של נורית ויעל. 

התמונה צולמה על הדשא ברחוב ברגסון ברמת אביב, 

כמה ימים לפני ששניכם יצאתם למילואים,

מהם לא שבתם מעולם.

רפי נהרג ביום החמישי של המלחמה 

ברמת הגולן. 

האובדן של שניכם 

היה קשה מנשוא במשפחה,

וההיעדר שלכם עדיין מורגש ונוכח.

גם כיום.

עוזי יקר ואהוב,

גדלתי לתוך ההיעדר שלך.

היית נוכח- נפקד במשך כל חיי.

ובכל זאת חשתי את מבטך הטוב 

ואת נוכחותך החמה והחזקה

שליוו אותי כל חיי.

תודה.

אני כותבת לך ובוכה.

איך אפשר להתגעגע לאדם 

שלא פגשת מעולם?

הנה כך.

פשוט כך.

אני תוהה לעצמי 

מה היית אומר לי לו נפגשנו.

מה הייתי אומרת לך.

מה היית אומר עכשיו,

על כל מה שקורה בארץ 

שהכרת כאת כף ידך.

מה היית חושב 

על כל מה שקורה במדינה 

שבה נולדת וגדלת,

במדינה שלה 

נתת את חייך.

מה היית חושב על המנהיגים 

שמובילים את המדינה הזאת?

מה היית חושב 

על מפקדי הצבא,

בו האמנת בכל ליבך?

מה היית מציע לי לעשות?

מה היית מציע לנכדים שלך לעשות?

הם לוחמים אמיצים, עוזי.

ולחמו כבר בכמה מלחמות.

האם עליהם לצאת 

גם לקרב הזה?

עוזי יקר ואהוב,

אני שומעת את התשובה שלך.

תודה שאתה עונה לי גם ממרחקים.

תודה שאתה מחזק אותי.

הִגִּיעַ מִכְתָּבְךָ.

תּוֹדָה שֶׁאַתָּה נוֹשֵׁק אֶת אוֹר עֵינַי.

כִּי אֵין הֲלֹא מֶרְחָק בַּנֶּפֶשׁ פְּנִימָה.

הִנֵּה שַׁבְתָּ אֵלַי.

הִנֵּה שַׁבְתִּי אֵלֶיךָ.

יְהִי זִכְרְךָ צָרוּר בִּצְרוֹר הַחַיִּים.

יְהִי זִכְרְךָ אַהֲבָה, שָׁלוֹם וְאֱמֶת.

חגיגות העשור (פוסט ישן שכתבתי ופתאום גיליתי מחדש)

כתבתי את הפוסט הזה 

לרגל עשור לפתיחת הבלוג. 

זה היה כבר לפני כמה שנים טובות. 

אבל השאלות והסוגיות הללו 

עדיין רלוונטיות גם לרגע ההווה. 

***

יום הולדת עשר לבלוג שלי.

כל כך הרבה דברים קרו.

קשה למצוא מילים.

מה ההבדל בין בלוג לבין כל פרסום אחר ברשתות החברתיות?

האם יש עדיין מקום לבלוגים?

שאלות על התמדה ותנועה מול תקיעות והתכנסות. שאלות על רשות ומקום בעולם.

האם יש מקום לעדינות בעולם כה מהיר ואכזר?היצירה עבורי היא מרחב שיש בו תנועה 

בין כניסה פנימה ליציאה החוצה.

המבט נכנס ויוצא, 

תשומת הלב מתכנסת ונפקחת.

ובשלב שהיצירה כבר עצמאית בעולם, 

נפרדת ממני, לעתים היא נכנסת למגירה, לעתים נשארת על המדף. 

ולעתים יוצאת לעולם,

ומקבלת חיים משל עצמה.

אני מסתכלת עליה,

ותוהה לאן פניה. 

לאן פני.

אני שמה לב לתנועה בין תקופות 

שהמילים והדימויים זורמים ושופעים 

לבין תקופות שיש בהן יותר תקיעות, 

היסוס והתלבטות.

כמו שיקוף של המחזוריות בטבע, 

בעונות השנה, בשפל ובגאות של הים, 

בגוף הנשי.

הלוואי שתהיה בכולנו חמלה וקבלה 

של הקצב של מחזורי היצירה והאילמות שלנו.

הלוואי שניתן לעצמנו מקום ורשות להתבטא, לספר את הסיפורים ולשיר את השירים ולצייר את הציורים שהלב שלנו מבקש.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו 

ועל כל ישראל ועל כל התבל.

מי ייתן וכל היצורים הברואים יהיו בריאים.ות ומאושרים.ות, שמורים.ות ומוגנים.ות, חופשיים.יות ואמיצים.ות.

מי ייתן כולנו נמצא את הדרך הביתה.

מי ייתן ולכולנו יימצא בית בטוח, 

מיטיב ומלא באהבה.

עבודה בטוש אקריליק שחור (בהשראת טקסטורות הצבע מהשכבה התחתונה)

תוספת תה באמצעות תיון רטוב

התחלה: קולאז'

שיטוט בגן השבילים המתפצלים של הזיכרון

בשבועות האחרונים התחולל בפרדס חנה
מאבק תושבות/ים להגנה על 'שמורת החורש',
שמורה עירונית קטנה ולא מוכרזת, 
הממוקמת ממש בסמוך לביתי.
אני גרה עם משפחתי בדירה בבניין, 
ללא חצר או אדמה.
והשמורה היפהפיה והאהובה הזו,
היא מקור לנחמה ולריפוי עבורי,
ועבור תושבות/ים רבות הנהנים מיופייה
ומהשקט הפתאומי שהיא מציעה
ממש בלב המושבה.

מדי יום אני משוטטת בין שביליה,
שואבת נחמה מיפי האלונים והאלות,
מאזינה לציפורי השיר וליללות התנים,
נהנית מפריחת הצבעונים והכלניות בחורף,
מהירוק העז הממלא אותה בחורף ובאביב,
ונחה בצל העצים בקיץ הארוך והמהביל של פרדס חנה.

בחול המועד פסח, ללא התראה מראש,
התחילו לעבוד דחפורים בשמורה,
במטרה לבנות שם חדר חשמל.
נזעקנו לברר מה קורה שם,
מה הסיבה להרס
שהתחולל למול עינינו,
אך משרדי המועצה היו סגורים,
לא הצלחנו לקבל מענה,
ולקח זמן להבין מה בדיוק קורה
ומה ניתן לעשות על מנת להגן על השמורה.

עומדות ביחד ושומרות על 'שמורת החורש', אפריל 2023, פרדס חנה. צילם: ארז אריאב.

לאט לאט נאספו בשמורה עוד תושבות/ים,
שבאו מקרוב ומרחוק, פעילים סביבתיים וחברתיים 
הצטרפו, והתקיימו פגישות חשיבה עם אנשי מקצוע מתחומים שונים (עורכי דין, א/נשי איכות סביבה וכו').

לאחר כמה ימים של יחס אטום וחוסר מענה 

מצד המועצה, התקיימה גם פנייה לבית המשפט, 

בדרישה לעצור את העבודות,

ולמנוע את המשך הפגיעה בשמורה.

במהלך המחאה, התבצעו מעצרים אלימים
על ידי המשטרה וכוחות מג"ב,
ולמרבה הצער, נעצרו שלושה מהתושבים.
אחת מהן נחבלה תוך כדי המעצר,
נזקקה לטיפול רפואי בבית החולים הלל יפה,
ושוחררה במהלך אותו היום.
שני העצורים הנוספים הובלו, אזוקים,
לתחנת המעצר בזכרון יעקב, שם נאלצו להמתין
שעות ארוכות. ובצעד שערורייתי,
נשלחו 'לבלות' את הלילה בבית
המעצר קישון. ביום למחרת הם הובאו לדיון
בבית משפט השלום בחדרה,
ושניהם שוחררו בתנאים מגבילים.
באופן מפתיע וכמעט חסר תקדים, 
כרגע נראה שהמאבק הצליח-
גם מבחינת ההיבט הציבורי וגם מבחינת ההסכם המשפטי שנחתם עם המועצה (גם אם זו הצלחה זמנית וחלקית, ההישג מרגש בעיני).

בשבועיים האחרונים המועצה עצרה את המשך העבודות בשמורה, וביום חמישי האחרון כוסה הבור שנחפר. 

עבורי, השמחה הגדולה מהולה בצער עמוק
על הסבל המיותר שנגרם כאן לאדם ולאדמה.

ואני מבינה שאת הצלקות בשמורה 
כמו גם את השבר העמוק ביחסי התושבים עם המועצה והמשטרה, ייקח הרבה זמן לשקם.

שמעתי מפעילות/ים רבות שהשתתפו במאבק  (והזדהיתי גם באופן אישי כמובן) על קשיים אישיים (בכל הרמות- פיזית/נפשית/ריגשית) אותם חוו בשל החשיפה לאלימות המשטרה. לא רק מי שנפגעו פיזית ונעצרו, מתמודדים עם קשיים, אלא רבות/ים ממי שהיו עדים למראות המזעזעים הללו.

הנס והחסד שזכינו לו, ואני מקווה ומאמינה שיסייע לנו בשיקום השמורה ובהתאוששות האישית של כל אחת ואחד מאיתנו-
הוא הנס של גילויי הסולדריות, האומץ והאנושיות המרהיבים שהתגלו תוך כדי הפעילות המשותפת. 

המאבק הזה התאפיין בהמון המון תמיכה של הפעילות/ים זו בזה, כולל ליווי העצורים בבית המעצר, בדיונים בבית המשפט וגם שמירה על קשר איתם אחרי ששוחררו לבתיהם.

סביב הבור שנחפר בשמורה התגבשה קהילת תושבות/ים משפחתית ונחושה, שלא הייתה קיימת קודם לכן. לא בצורה כזו.

עוד על המאבק ניתן לקרוא כאן (דף הפייסבוק של המאבק) 
וגם ניתן לשמוע כאן (ראיון ברדיו 90)

*******************

כל כך שקעתי בתוך המאבק הזה,
שכמעט ולא שמתי לב,
שפסח כבר הסתיים,
ויום השואה הגיע
(בצפירה עמדתי בשמורה, מול העצים.
השמיים היו כחולים וריקים).

לאחר כשבוע, כמו בכל שנה, 

הגיעו להם יום הזיכרון ויום העצמאות.
רשימת קורבנות מעגל הדמים,
רק הולכת ומתארכת,

המעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות,

מטלטל אותי כל שנה, והשנה במיוחד.

ישראלים ופלסטינים, גברים ונשים,

נערות ונערים, ילדות וילדים.

הלב מחשב להישבר.

לטקסים הפורמליים אינני מסוגלת ללכת.

החזרה האינסופית על מילים ופעולות,

שהתרוקנו מתוכן כבר לפני שנים,

מותירה אותי הרחק מחוץ לגדר.

ובכל שנה מחדש אני מחפשת היכן

לשים את עצמי בימים הללו.

************

אני כותבת את הפוסט הזה בהפסקות

כבר כמה שבועות.

כותבת ומוחקת,

כותבת ומוחקת.


הלילה הדרום בוער.

רקטות נורות מעזה כתגובה על מותו

של חאדר עדנאן, פעיל הג'יהאד האסלאמי,

לאחר שביתת רעב ארוכה.

אזעקות ופיצוצים נשמעים בישובים רבים בדרום,

כבר דווח על פצועים, צה"ל תוקף ברצועה,

קיים חשש כבד להיגררות למלחמה.

ואיך בכלל אפשר לספר את הסיפור

המורכב הזה, אני מרגישה כאילו אני הולכת

בתוך שדה מוקשים. באילו מילים לבחור,

מהיכן להתחיל, והכי חשוב, איך לעזאזל ניתן

לעצור אותו, ולהתחיל לספר סיפור חדש.

האם זה אפשרי?

***************************

אני חושבת על חברי וקרובי שחיים בדרום,

ועל איך הלילה הזה עובר עליהם.

אני דואגת להם מאוד.

ואני זוכרת בגופי ובנפשי את השנה בה התגוררתי

בניר משה, אי שם בין עזה לנתיבות,

ואת הבהלה העצומה שחוויתי מהפיצוצים והאזעקות

בסבב הדמים של 2008-2009

(איך קראו לזה אז "עמוד ענן"?

מאיפה בכלל מגיעים השמות הללו?).

אני חושבת הלילה גם על חברי העזתיים, שהכרתי במסגרות שונות במהלך החיים-

א/נשי חינוך, עובדות סוציאליות/ים, א/נשי שלום, בעלי משפחות וילדים קטנים,
ועל איך הלילה הזה עובר עליהם.
ואני דואגת להם מאוד.

לפנות בוקר אני מתעוררת מודאגת ועצובה,
ומתכתבת עם אחד החברים מעזה.
ההתכתבות קשה ומכאיבה.
אני לא יכול לישון מרב פיצוצים הוא כותב לי.
הילדים שלי ישנים, אבל אני לא.
אין לנו מקלט, אין לאן לברוח.
בסוף השיחה אנחנו מסכמים שאינשאללה
כשהעניינים יירגעו, נקיים בזום פגישה 

איתו ועם תלמידיו.

כמה חיים עוד יאבדו על מזבח מעגל הדמים הנורא הזה?

כמה כאב, כמה צער.

************

לאחרונה, נזכרתי בטקס יום הזיכרון

של אביב 1996, כשהייתי בכיתה י"ב.

זה היה כניראה הטקס האלטרנטיבי

הראשון בו השתתפתי.

למדתי אז בתלמה ילין,

במגמת אמנות פלסטית.

בכל בוקר הייתי יוצאת בריצה

מבית הורי שבכפר סבא,

עולה מתנשפת לאוטובוס,

מסתרקת תוך כדי נסיעה,

קולעת שתי צמות ארוכות,

מתפללת בליבי

שהאוטובוס לא יתפוצץ בדרך,

יורדת בתחנת הבורסה או הרכבת,

צועדת לבית הספר,

ומגיעה לכיתה תמיד באיחור.

'בלוז לחופש הגדול' היה הסרט האהוב עלי,

ובכל ליבי האמנתי שאהר'לה צודק.

(כתובת גרפיטי בנוה צדק, תל אביב. 2004. צילום: רנן שור)

************

כמה חודשים לפני טקס הזיכרון ההוא,

של כיתה י"ב, נרצח יצחק רבין.

אני זוכרת שבליל הרצח,

חזרתי עם הורי

מעצרת השלום בתל אביב,

ויצאתי לטייל עם יולי, הכלבה שלי.

מחלון פתוח של אחד הבתים

שמעתי את החדשות.

בן השכנים אמר: מגיע לו.

ואביו סטר לו בחוזקה.

את צעקות השבר של שניהם,

שמעתי כבר תוך כדי

ריצה מבוהלת הביתה.

נכנסתי בוכה,

ואמרתי להורי

שכניראה ירו ברבין.

לאחר שנודע דבר מותו,

השתרר אבל כבד בביתי.

אמא שלי הכריזה (ולא בפעם האחרונה)

שסוף העולם הגיע, והפעם באמת.

למחרת הקריאה לנו בכיתה,

תמר אלפר, המורה המופלאה,

את שירו של ג'ון דאן- No man is an island.

'No Man is an Island'

No man is an island entire of itself; every man

is a piece of the continent, a part of the main;

if a clod be washed away by the sea, Europe

is the less, as well as if a promontory were, as

well as any manner of thy friends or of thine

own were; any man's death diminishes me,

because I am involved in mankind.

And therefore never send to know for whom

the bell tolls; it tolls for thee.

MEDITATION XVII

Devotions upon Emergent Occasions

John Donne

ואני הרגשתי שאני כן אי.

שאין יבשת להשתייך אליה,

ושאולי אף פעם לא הייתה.

**************

לפני כמה שנים נתקלתי בקופסא

של מכתבים וציורים מימי התיכון.

מצאתי שם בריסטול שחור, אליו מודבק דף לבן,

ובו כתוב בכתב ידי, סדר הקטעים שתוכנן

לאותו טקס זיכרון

של כיתה י"ב.

אני זוכרת את הרצינות התהומית

בה תכננו את הטקס.

הוא יהיה אחר,

אמרנו, חתרני.

לא נשתף פעולה עם מעגל הדמים.

מישהי שרה את השיר 'אתה פלא'. (מנסה להיזכר מי זאת הייתה,

אבל עד כה לא הצלחתי לשחזר).

(מילים- חוה אלברשטיין בעקבות פבלו קזאלס,

לחן ושירה- חוה אלברשטיין, מתוך האלבום: הצורך במילה, הצורך בשתיקה).

מיכל ללוש, חברתי האהובה, ניגנה בצ'לו.

על רקע נגינתה, הקראתי את 

'הקינה על דניאל אדמה', של נתן זך.

היה שיר אחד שצנזרו לנו,

אבל אני לא זוכרת מהו היה.

נדמה לי שאבא של גומא שריג,
דיבר על בית השיטה,
וסיפר על אחיו או דודו, יוסף שריג ז"ל,
שהיה משורר ומלחין, ונהרג ב-10 באוקטובר
1973 בקרבות על רמת הגולן בהיותו בן 29 שנים.
הטקס היה יפה וחתרני,
אבל מעגל הדמים לא התרשם ממנו,
הכיבוש המשיך והשחית,
אוטובוסים התפוצצו, מלחמות באו והלכו.

**************

במהלך השנים שחלפו מאז,

השתתפתי בכל מיני טקסים ומפגשים אלטרנטיביים,

יפים וחתרניים. גם הם לא הצליחו לעצור את מעגל הדמים,

אבל לפחות אפשרו לי ולכל מי שנכח בהם,

להרגיש קצת פחות גולות בארצנו,

קצת יותר מחוברות לתקווה ולסולידריות,

שאינן עוצרות בגבולות הקו הירוק.

בשתים עשרה השנים האחרונות מתקיים

בפרדס חנה 'טקס הזיכרון השבור'.

בשנה הראשונה שהוא התקיים,

הגעתי אליו עם איתמר, בן זוגי,

ועם רות, בתנו הבכורה,

שהייתה אז תינוקת קטנה.

הטקס היה מטלטל, חתרני, מפלח לב.


בטקס שהתקיים שנה לאחר מכן,

אפריל 2012, הייתי בשלהי ההריון 

עם בתי הצעירה, שירה (שעוד כמה ימים ימלאו לה 11).

באותו טקס שבור, אזרתי עוז והקראתי דברים

אישיים שכתבתי- והגדת לבנך, והגדת לבתך.

מצרפת כאן את הקישור לסרטון וגם קישור לטקסט הכתוב.

*****************

הטקס השבור של השנה, אפריל 2023,

היה כמו תמיד קהילתי וחם,

ואיפשר לדוברות/ים ולמוזיקאים

להביא את אשר על ליבם

(ואני מודה מאוד לכל מי שהיה

מעורב/ת בהפקה ובארגון שלו).


השנה, נגעו בי במיוחד דבריהן של

מיה הוד רן וגיגי אליאש,

וכן דבריה ושירתה של אלית ובר.

(אפשר לצפות בטקס כולו, בקישור המצורף למעלה).

בכל שנה, מסתיים הטקס השבור,

בשירה משותפת של השיר- כל שושנה, של זלדה.

שיר שיש בו תפילה, תקווה, כאב,

צער וגעגוע עמוק לשלום.

ובכל שנה, הוא נוגע בליבי,

מכאיב ומנחם כאחד.

כָּל שׁוֹשַׁנָּה / זלדה

כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי

שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,

הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.

בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת

צִפּוֹר סַפִּירִית

שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתוּ".

וְנִדְמֶה

כֹּה קָרוֹב

אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,

כֹּה קָרוֹב

נִיחוֹחָהּ,

כֹּה קָרוֹב

שֶׁקֶט הֶעָלִים,

כֹּה קָרוֹב

אוֹתוֹ אִי -

קַח סִירָה

וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.

***************************

מה נשאר בי מאותה נערה שהייתי?

מה נשאר בי מאותו טקס זיכרון של כיתה י"ב?

לא מצאתי תמונה מהטקס.

רק צילום שמישהו צילם אותי בטיול השנתי

בהרי אילת, שהתקיים ימים ספורים אחרי רצח רבין,

וכמה חודשים לפני טקס הזיכרון.

זוכרת את התחושה המוזרה של אותו טיול,

עם הידיעה שהוא הטיול המשותף האחרון,
ועם הרצון הפשוט להנות, ובאותו זמן,
עם השאלה הפנימית- האם מותר?
האם מותר להנות בסמיכות גדולה לאסון כל כך כבד?

האם מותר לחייך, לאהוב, להתגעגע, לחלום?

***********************

מה בכלל ציוו לנו המתים

פרט לכאב ולשברון לב?

אינני יודעת.


אני, אני מצווה על עצמי,

להמשיך לאהוב,

להמשיך להתגעגע,

להמשיך לחלום,

לבקש שלום ולרדפהו,

ולהאמין באדם,

רוחו רוח עז.