שמי טלי גילן, אני אמא לשתי בנות, עובדת סוציאלית, מטפלת באמנות ופעילת שלום.
אני שותפה בשלוש קהילות הפועלות במחאה:
'זעקת האמהות', 'אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה' ו'עו"סות דמוקרטיה'.
המשותף לשלוש הקהילות הללו, הוא הקריאה לסולידריות ולשינוי חברתי. קריאה שנובעת מתוך הציווי המוסרי שלא לעמוד מנגד. ציווי המחייב את כולנו לנקוט עמדה, ולפעול במשותף.
נולדתי וגדלתי בישראל. אבל בשנים האחרונות אני חשה זרה בארצי – כי ארצי שינתה את פניה. ואני עומדת כאן איתכן הערב- ומזכירה לכולנו לפקוח את העיניים, את הלב ואת הנשמה, וקוראת לכולנו לא לשתוק ולא לוותר.
מאז השבעה באוקטובר – אנחנו חיות בתוך שבר. ושבר זה רק הולך ומעמיק.
המדינה נעלמה והפקירה את אזרחיה ואת חייליה ברגעים הקשים ביותר.
אבל אני רוצה להזכיר לכולנו שגם בשבעה באוקטובר וגם בשבועיים האחרונים-
הנשים והאנשים כן באו. וממשיכות לבוא ולסייע בכל מה שנדרש. גילויי הסולידריות האלו מרחיבים את הלב ונותנים כוח ותקווה בתוך הקושי והאפילה.
הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס כתב: "פניו של הזולת קוראות אליי ואומרות לי: אל תרצח."
דבריו פונים אל כולנו, שכן כולנו פוגשות
את פני האחר. את המקום הפגיע ביותר,
ומתוך כך נקראות לאחריות ולסולידריות.
כאמא, אני מתבוננת רבות בפנים של בנותי.
אני זוכרת את הפנים שלהן כשרק נולדו.
את הרוך והפגיעות, ואת תחושת האחריות המבהילה, שהתלוותה לימים הראשונים של חייהן. ההתבוננות הזו בפניהן, מחדדת את העמדה המוסרית שלי גם כיום.
ילד הוא ילד הוא ילד.
מה זה משנה היכן הוא נולד?
מה זה משנה אם הוא דובר פרסית, ערבית או עברית? איך אפשר לעמוד מול הפנים של ילד רעב – או של אם שכולה – ולהסיט את המבט?
במוצאי שבת לפני שבועיים פגע טיל איראני בעיר טמרה שבצפון הארץ, וגרם להרג של ארבע נשים, בנות משפחה אחת:
מנאר אל-קאסם אבו אל-היג'א חטיב,
שתי בנותיה חאלה ושדא,
וקרובת משפחתן מנאר דיאב חטיב.
אבל הפגיעה השנייה, החמורה לא פחות, נגרמה מהגזענות הישראלית – שפגעה בלבבות התושבים פגיעה קשה.
ביום שני, יומיים אחרי האסון, יזמתי משלחת
של נשות ואנשי מקצוע מתנדבים לצורך מתן סיוע ראשוני לטמרה. הגענו לשם מכל רחבי הארץ ומארגונים שונים:
"עו״סות דמוקרטיה", "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה", "עומדים ביחד", "החלוקים הלבנים",
ו"שבע פלוס – מעגלים של תקווה".
פגשנו שם א.נשים מדהימים מעיריית טמרה –
שחוו אסון גדול, שראו מראות שאף אדם לא צריך לראות –ועדיין פועלים באומץ במקצועיות, כבוד ולב ענק, ומחבקים את הקהילה שלהם.
ואני מורידה בפניהם את הכובע.
ביקרנו בשכונה שנפגעה, וגם בבית הספר בו למדה אחת מההרוגות באסון. ביקרנו בבתים שעדיין לא היה בהם לא חשמל ולא מים.
חלק מהתושבים בשכונה אמרו לנו –
"אתן הראשונות שפנו אלינו לשאול מה שלומנו".
המשלחת שהקמנו – המשיכה לפעול ולהגיע לטמרה מדי יום, וממשיכה לפעול גם כיום.
כשלא היה ניתן להגיע פיזית בגלל הטילים–
שמרנו על קשר מרחוק. קיימנו סדנאות יצירה אונליין, ודאגנו להמשך שיחות תמיכה טיפוליות,
שתגברו את מערך התמיכה ביישוב. והכול – בתיאום עם עיריית טמרה, ובשיתוף פעולה עם פעילות חברתיות מ'עומדים ביחד'.
לזה אני קוראת: תקווה רדיקלית.
תקווה שמגיעה ברגע הכי אפל.
ברגע בו כביכול אין סיבה לתקווה.
אבל תמיד יש מקום לתקווה.
כי אנחנו תמיד יכולות לראות את האחר.
תמיד יכולות לשלב ידיים,
ולבנות ביחד עתיד טוב יותר.
ואני עומדת כאן – וקוראת לכולנו-
בואו ננכיח את הסולידריות.
הקבוצה שלנו ממשיכה לגייס מתנדבות:
עו"סיות, מטפלות, אמניות, אנשי חינוך.
רוצות להצטרף? דברו איתי.
ויש עוד המון קבוצות והמון יוזמות.
ולכל אחת ואחד מאיתנו יש מה לתרום.
אנחנו לא קבוצה קטנה ושולית.
בכל רחבי הארץ מתקיימות כעת הפגנות.
כאן יש מוקד אחד, ובחדרה יש עוד מוקד, ובצומת כרכור ובתל אביב ובעוד הרבה מקומות. ויחד אנחנו כוח גדול.
ואני מקווה ומאמינה שיש לנו את האפשרות לשנות את גלגלי ההיסטוריה.
ההפקרה, ההרג וההרעבה קורים במשמרת שלנו. הדם על ידי כולנו.
ויש לנו תפקיד- לעצור את זה.
קישור לפוסט שכתב דור כלב לגבי ההפגנה, כולל סרטון של הדברים שאמרתי:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה