בדרך הגדולה

בסוכות התקיים בנוה שלום הכנס "טלאים של שלום", עליו כתבתי בפוסט הקודם. 

המפגש היה מקסים, מרגש ומלא השראה. בהמשך אני מקווה לכתוב יותר בהרחבה על 

הפרויקט הזה, אבל בינתיים, אני מצרפת כאן את כתבתה של כרמית רומנו-ויד 

מהטלוויזיה החברתית, שסיקרה את הכנס.

שבועיים אחרי המפגש נערכה אזכרה לחברתי האהובה מיכל, שהלכה לעולמה לפני כשנתיים.

הנסיעות הן זמן טוב עבורי לשיחות עם עצמי ועם אלו שאינם עוד עימי, וכך מצאתי את עצמי נוסעת

לבית העלמין שבמושב ניר צבי, ביום שמש יפהפה ונוצץ, ומשוחחת עם מיכל, צוחקת ובוכה ומתגעגעת. 

כשהגעתי לבית העלמין, חיכו לי רק האקליפטוסים ומצבת הסלע היפהפיה, המעוטרת במנדלה של מיכל.

התבלבלתי בשעה. האזכרה כבר הסתיימה. ישבתי לי ליד הקבר, וערכתי טקס זיכרון אישי.

בתקופה האחרונה יש לי הרבה מחשבות על המשמעות של שנת השמיטה עבורי. מה הייתי רוצה לשמוט, מה הייתי רוצה להחזיק, להחזיר לחיי. מה הברכה הטמונה בעת הזו. אני מברכת את עצמי ואת כולנו שנהיה אמיצות מספיק על מנת להקשיב לקולות הפנימיים שבתוכנו, גם כשהסיפור שהם מביאים, אינו קל לשמיעה ולעיכול. אני מברכת את עצמי ואת כולנו שנהיה אמיצות להביא את הקול ואת הסיפור שלנו, ושנמצא את המקומות בהם גם קולות עדינים ומבולבלים, יכולים להישמע. ובתור התחלה אישית מאוד, אני מביאה כאן כמה מפירות המסע שלי. כמה דימויים, כמה שירים, פירות קיץ מאוחרים.

להבת נר מתנועעת בחושניות, מלאת חיים 
ואור. כשאני יוצאת מהחדר, אני נושפת

עליה והיא נכבית. רגע של 
נגיעה במוות.

מילות השיר קצרות וקטועות. רווחים

משתרעים ביניהן. מתוך הרווחים

צץ ועולה שקט. מתוך השקט

עולה עצב. משתררת אימה. דגל 

לבן מתנוסס פתאום, והדגל הופך 

למפרש, והסירה מפליגה לה 

בים, מי יודע לאן. שירים לא יועילו

לנו בעת הזו. עוד עלול אדם

לעצור לרגע ולנשום. בשקט. עוד 

עלול אדם לפרוץ בבכי. גבולות 

עלולים להיפרץ. מנהרות של 
אימה, הסתננויות של כאב. שירים 
לא יועילו לנו בעת הזו.

נקישה בדלת, נקישה בגג

בחדשות מדווחים כי פגז פגע בבית מגורים נוסף בעזה. משפחה

שלמה התנפצה לרסיסים. לו רק היו עשויים הקירות ברזל, או

איזה בטון עבה, בלתי נפיץ. הקירות, הקירות 

היו דקים מדי. עכשיו כבר מאוחר מדי. וחרב ביתם עליהם.

דובר צה"ל התיר לפרסום את שמות החיילים שנפגעו לפני כשעה

מפצצת מרגמה. מיד יגיעו גם תמונותיהם, והם

יביטו בי בעיניים מלאות חיים. לרגע, נעתקת נשימתי, והכל 

משתתק מסביב. ורק קול נקישה 

על דלת, בבית אחר, מעביר 

בי צמרמורת קרה, לופתת. הקירות, הקירות 

היו דקים מדי. עכשיו כבר מאוחר מדי. וחרב ביתם עליהם.

החדשות פוגעות בי כמו פגז, מנפצות את חדרי ליבי, ואף

מרחב מוגן לא יצילני מן ההדף, מן הרסיסים. לו רק

היה לי לב של אבן. עכשיו כבר מאוחר מדי.

קוצר נשימה

אוויר נכנס דרך האף, יוצא דרך

הפה. נושמת נשימות עמוקות ואיטיות

כמו שלמדתי, ובכל זאת נותרת ללא

אוויר. השמיים מסתתרים מפני, האדמה 
רועדת מתחת לרגלי ואין לי מנוחה.

מרחב מוגן

נושמת נשימות עמוקות ואיטיות. האוויר

נכנס ויוצא, נכנס ויוצא. הריאות

מתרחבות ומצטמצמות, מתרחבות

ומצטמצמות. המתח האצור בכתפי

משתחרר לאיטו. חלל שקט משתרר

בקרבי. לרגע אחד, זורמים השמיים

דרכי. שורשים משתרגים מכפות רגלי אל

בטן האדמה. לרגע אחד, אני אחת עם 
העולם. לרגע אחד, דוממים התותחים 

שבתוכי.

שלוש תודות: תודה לאסנת בר אור שצילמה את שתי העבודות הראשונות המופיעות בפוסט הזה. ותודה לאילה דנוך על פגישה מיוחדת ומעוררת השראה. ותודה תמידית ומתמשכת לאיתמר, שמלווה אותי כבר שנים רבות במסע שלי בדרך הביתה, ומעודד אותי להביא את הקול שלי לעולם, כפי שהוא.