לזכרה של יונה אילון

לפני כשבוע חגגתי בשעה טובה עם משפחתי את יום הולדתה של אמי ואת יום הנישואין של הורי.

יום לאחר מכן נפטרה יונה אילון, אמם המופלאה של אורי ודנה-אמה, שניים מהאנשים היקרים לי ביותר עלי אדמות.

ההכנות לאירוע המשפחתי לוו בתחושת הפרידה המתקרבת מיונה, שהתמודדותה המדהימה עם חייה ועם מותה המתקרב היוותה עבורי שיעור רוחני מתמשך. כשאני מנסה לבטא במילים את השיעור הזה- את ההשראה שקיבלתי מיונה- עולים לי שני משפטים.

הראשון הוא- המוות כמורה לחיים.

השני- הלקוח מתוך ההספד שספד לה אורי, בנה: "אמא שלי ידעה לברוא את עצמה מחדש וזאת מבלי לאבד את שאספה בדרך".

אני מתבוננת מחדש על תמונות האלבום שהכנתי להורי. אני רואה את הניצן של עץ השקד הנפתח והופך לפרח (איך הוא פורח בדיוק ברגע הנכון); את העלים הנושרים לאדמה (האם העץ מתאבל על פרחיו?); את העלעלים הירוקים הקטנטנים המתחילים לבצבץ מתוך הענפים הערומים (איך יופי יכול לשבור את הלב לרסיסים); את התמונות שיצאו לא בפוקוס (כיצד מרגישים כשלא מצליחים לראות? כיצד מרגישים לאחר שמתים?); את חורבות הבית הפלסטיני ההרוס, המעוטרות בכתובת הגרפיטי (האם מותר לצחוק בלוויות? מהו סוד קסמו של היופי הטמון בשבור?).

" העצים שעלו מן הטל, נוצצים כזכוכית ומתכת. להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת".

(נתן אלתרמן).

קטעים נבחרים מתוך פגישה שמעולם לא התקיימה

נוכחים: בלוגספוט, המנהל הבדוי של הבלוג שלי.
אני.
תפאורה: חדר משרדי בבניין בפלורנטין. על השולחן מונחים בצורה מסודרת- יומן פגישות פתוח ועט. על הקיר תלויות בסדר מופתי- תמונות של בלוגספוט מהפגנות שונות- אוחז שלט, צועק במגפון, נאבק עם שוטר, מחובק עם וואג'י מבלעין. ללוח המודעות מחוברות בנעצים- הזמנות להרצאות ולהופעות בגדה שמאלית ולחוגי בית של חד"ש.

(אני נכנסת בסערה ובהתנשפות למשרד לאחר טיפוס של ארבע קומות ברגל.
בלוגספוט מסתכל על השעון ונאנח).
אני: סליחה על האיחור. באמת סליחה.
בלוגספוט: (ביובש) זה בסדר. מתחיל להתרגל אליך (מחייך חיוך קטן וצר). קפה?
אני: כן, תודה.
בלוגספוט מכין לנו קפה ומתיישב ליד השולחן.
לוגמים קפה ושותקים.
אני: תודה על הקפה. סליחה שאיחרתי. לא יודעת מה קורה לי.
בלוגספוט: לא נורא. זהו, עבר. מה שלומך חוץ מזה? חזרתם הביתה?
אני: אני בסדר, נראה לי. חזרנו הביתה. (מחייכת).
האמת שאני מרגישה קצת מפוזרת בזמן האחרון, לא מצליחה להתרכז.
בלוגספוט: אני שם לב...
אני: כן, אני מתנצלת. הבטחתי שאכתוב לפחות פעם בשבוע ואני פשוט לא מספיקה.
בלוגספוט: תראי, זו החלטה שלך, אבל חבל לי, את מאבדת את המומנטום, את מאבדת את הקהל שלך.
אני: כן, אני יודעת, אתה צודק.
בלוגספוט: את גם הבטחת לי בזמנו שתעלי לבלוג ציורים ושירים. מה קורה עם זה?
אני: (שופכת קצת קפה על השולחן מרוב לחץ. קמה להביא סמרטוט) זה מתעכב.
בלוגספוט: (מפלבל בעיניו) מה קרה? שכחת את זה על איזו ספינה לעזה? בודקים את זה כרגע מיטב בחורינו בלב ים?
אני: מצחיק מאוד.
בלוגספוט: לא התכוונתי להצחיק אותך. את באמת מגזימה. אם אני שולח אותך לתחרות ריצה עם קסיופאה, הצבה שלי, היא אוכלת אותך בלי מלח.
אני: צודק, צודק, מה אני אעשה. ככה אני. קצת איטית.
בלוגספוט: תשמעי, זה לא יילך ככה. את חייבת לתפוס את עצמך בידיים ולהתחיל להתניע.
אני: צודק, צודק.
בלוגספוט: ואני גם רוצה הצהרות פוליטיות יותר ברורות. די עם ההתפלספויות. את חייבת לכתוב משהו על הבחירות. אני רוצה שתכניסי גם קישור לאתר של חד"ש. זה ברור? את מקשיבה לי? ליברמן מחכה מעבר לסיבוב ואי אפשר יותר לחכות.
אני: ליברמן? איך הגענו לליברמן?
בלוגספוט: תשמעי, אני יודע שזה לא בדיוק הסגנון שלך. אני יודע. אבל אין לנו זמן עכשיו. את מבינה מה אני אומר לך? עוד יומיים הבחירות. ומצבנו מעולם לא היה גרוע יותר.
(אני שותקת. כוססת ציפורניים בעצבנות. )
בלוגספוט: ועוד משהו. את חייבת להכניס קצת סיפורים יותר צהובים. מתחיל להיות יבש כאן. הבצורת מייבשת לך את המחשבה. קצת סיפורים על כסאח עם הבעל, דיווחים טרגי-קומדיים ממפגשים משפחתיים. אל תסתכלי עלי ככה. זה העולם. זה מה שמעניין אנשים.
אני: תשמע, אני צריכה לחשוב על זה.
בלוגספוט: מה יש לך לחשוב כל כך הרבה. זו הבעיה שלך, אני אומר לך. את חייבת לשחרר קצת.
(אני לוקחת עוד שלוק מהקפה. הוא קר.)
בלוגספוט: ומה קורה ברהט? מה עם המכתבים שהם כתבו לילדים שנפצעו בעזה?
אני: (מחייכת). הם בסדר גמור. העברתי את המכתבים ביום רביעי.
בלוגספוט: יופי, אני שמח לשמוע. את רואה, כשאת קצת מזיזה את עצמך, את בסך הכל די בסדר.
אני: (מחייכת. מרגישה כמו ילדה שזכתה למחמאה מהמורה הנערץ. מעיפה מבט בפלאפון ורואה שהשעה כבר 11:27. החיוך נעלם בפתאומיות ואני ממש נלחצת).
בלוגספוט, אני ממש מתנצלת, לא שמתי לב לזמן, אני חייבת לטוס.
בלוגספוט: תשמעי, זה לא יכול להימשך ככה. קודם את מאחרת ועכשיו את חייבת ללכת. תסתכלי על עצמך. את חייבת לקחת את עצמך בידיים.
אני: (שותקת בעצבנות. איזה בוקר מאעפן. אוספת במהירות את התרמיל, הצעיף, המעיל והפלאפון. התרמיל נופל לי על הרצפה וכל מה שבתוכו מתפזר- החדר מתמלא בחרוזים צבעוניים, חוטים, דפים, צבעים, קלמרים. בלוגספוט ואני כורעים על הרצפה והוא עוזר לי לדחוס לתרמיל את רכושי החשוף.)
בלוגספוט: טלי, תשמעי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה. אולי את צריכה איזו חופשה קצרה. תחשבי על זה. טוב? נהיה בקשר. הי, לא לצאת מכאן כל כך מבועסת. אני לא מרשה. (מוציא מהמגירה חבילת שוקולד ומדבקות של פרפרים ונותן לי. מחייך). אל תסתכלי עלי ככה. זה שוחד טהור. שוחד בחירות.
אני: (מחייכת). תודה בלוגספוט. בסך הכל אתה די בסדר. מה הייתי עושה בלעדיך. (יוצאת מהחדר ובדרך מפילה את סלסילת העיתונים. פרצופיהם של לבני, ברק, נתניהו וליברמן שטוחים על הרצפה ומתבוננים בי בעיניים מזוגגות).

בוקר טוב. סבח אל נור.

אנחנו עומדים בפתח הבית. ירח דק ובהיר תלוי בשמיים האפלים. רגע לפני האור הראשון.

"את יודעת, לא שמעתי הבוקר את הציפורים. אולי הן עברו למקום אחר".

להבות האש מחוללות למעני ריקוד בוקר מסתסלסל, מתפצפץ ומעושן במדורה שבחצר ביתי.

אני יושבת מתחת לעץ הזית, ומתחילה להבין שבאמת חזרתי הביתה.
אדום החזה, שותפי למדורות הבוקר, לא בא לבקרני היום. גם לא הזמיר הקטן. אבל בערך ב-6:30 הדרורים התחילו לצרוח את קריאות ההתעוררות שלהם, ואני חייכתי לעצמי. אור בהיר ורחב של בוקר חורפי נמלא אט, אט, בקריאות תרנגולים, בנביחות כלבים ובמשקי הכנפיים של הציפורים הממהרות לדרכן. בתוך השקט והנעימות של הבוקר הזה אני מזכירה לעצמי שרק מעט מערבה מכאן מתעוררים להם ילדי עזה לבוקר נוסף של מפגש עם הרס, מוות, רעב ומי יודע מה עוד. אני חושבת על ילדי הדרום היהודים והבדואים שייצאו עוד מעט בדרכם לבתי הספר לאחר הפסקה ארוכה ומתוחה. האם הם ימצאו שם אוזן קשבת לרחשי ליבם? האם יוכלו לבטא את מה שעבר עליהם? לספר על הרגעים המפחידים, על הרגעים המצחיקים, על הרגעים המשעממים.
אני חושבת על שיחות הטלפון עם השותפים הבדואים שלי ברהט ועל פגישת הצוות הקשה והטעונה שהייתה לנו אתמול. אנחנו מדריכים שם חוג לילדים בני 13-14 ולא קיימנו פעילות כבר שלושה שבועות. סביב התלבטות לגבי עד כמה נכון לתת מקום למלחמה במפגש הקרוב התעורר בינינו וויכוח נוקב. דמעות החלו לזלוג. סיפורי האימה והזוועה החלו לצאת. הרגשתי כאב וחוסר אונים אל מול החומות שקמו בינינו. הרגשתי בדידות. פתאום מצאתי את עצמי בתפקיד ההזוי של נציגת משרד ההסברה הישראלי- "גם ילדים ישראלים נפצעו" נופפתי בדגל השגור. נ' סיפרה על אווירה גזענית ששררה במפעל בשדרות בו עובד אביה. ד' סיפר על הפגנה שנערכה בבאר שבע ביום שבו חזר לעיר מהצפון. המפגינים נשאו שלטי מוות לערבים. אמרתי להם שכשאני שומעת את הדברים האלה אני רוצה לצייר מעגל סביב הרגליים שלי ולהעלם לתוכו. החלטנו שבמפגש עם הילדים נכתוב ונצייר מכתבי עידוד לילדים שנפצעו בעזה. זו הייתה התוכנית שלנו לפעילות של לפני שבועיים. פעילות שהתבטלה בגלל המלחמה.
האם נצליח לעמוד באתגר של השונות בינינו (גבר ושתי נשים, יהודיה ובדואים, צפון ודרום)? האם נצליח לחצות את אוקיאנוס הפחד והשנאה? איך יהיה המפגש המחודש עם הילדים? האם הם כועסים עלינו? האם הם כועסים עלי?

כיביתי את המדורה בחצר. נכנסתי הביתה והבאתי איתי פנימה את העשן והבוץ.

אני נושמת פנימה והחוצה, לאט, לאט. פנימה והחוצה, שאיפה, נשיפה. נושמת לשלום. מתפללת לשלום. סבח אל חיר. סבח אל נור.