לפני כשבוע חגגתי בשעה טובה עם משפחתי את יום הולדתה של אמי ואת יום הנישואין של הורי.
יום לאחר מכן נפטרה יונה אילון, אמם המופלאה של אורי ודנה-אמה, שניים מהאנשים היקרים לי ביותר עלי אדמות.
ההכנות לאירוע המשפחתי לוו בתחושת הפרידה המתקרבת מיונה, שהתמודדותה המדהימה עם חייה ועם מותה המתקרב היוותה עבורי שיעור רוחני מתמשך. כשאני מנסה לבטא במילים את השיעור הזה- את ההשראה שקיבלתי מיונה- עולים לי שני משפטים.
הראשון הוא- המוות כמורה לחיים.
השני- הלקוח מתוך ההספד שספד לה אורי, בנה: "אמא שלי ידעה לברוא את עצמה מחדש וזאת מבלי לאבד את שאספה בדרך".
אני מתבוננת מחדש על תמונות האלבום שהכנתי להורי. אני רואה את הניצן של עץ השקד הנפתח והופך לפרח (איך הוא פורח בדיוק ברגע הנכון); את העלים הנושרים לאדמה (האם העץ מתאבל על פרחיו?); את העלעלים הירוקים הקטנטנים המתחילים לבצבץ מתוך הענפים הערומים (איך יופי יכול לשבור את הלב לרסיסים); את התמונות שיצאו לא בפוקוס (כיצד מרגישים כשלא מצליחים לראות? כיצד מרגישים לאחר שמתים?); את חורבות הבית הפלסטיני ההרוס, המעוטרות בכתובת הגרפיטי (האם מותר לצחוק בלוויות? מהו סוד קסמו של היופי הטמון בשבור?).
" העצים שעלו מן הטל, נוצצים כזכוכית ומתכת. להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת".
(נתן אלתרמן).
תגובה מאסי:
השבמחקטלי יקרה,
התרגשתי לקרוא, המילים הנוגעות והשזירה
היפה שעשית בין המוות לניצני החיים שטף אותי בעצב נעים.
תנחומים לאורי היקר.
יונה אילון היא אחת הנשים המדהימות ביותר שהיכרתי בחיי. אין ולא יהיו אנשים אמיצים כמוה שמסוגלים להתמודד כך עם החיים.
השבמחקמגיעים לה מלוא האהבה, הכבוד וההערכה על היכולת שלה לעזור וללמד את אלו שקשה להם.
היא הייתה מורה לחיים.
ת.נ.צ.ב.ה