יום שלישי, 30 בדצמבר 2008

האם יש מקום לאי אלימות כאן ועכשיו?


נר שמיני של חנוכה, תשס"ט. מוצאי החג. דצמבר 2008



פוסט ראשון. איך מתחילים. המון זמן שאני רוצה לכתוב ולא מצליחה. דווקא היום? דווקא היום.

שבת בבוקר. יום יפה. אמא שותה המון קפה.

אני יושבת עם חברים בגינה ואוכלת ארוחת בוקר. זו פעם ראשונה שהם מבקרים אותנו בדרום, רק עברנו לפה לא מזמן, מדרום תל אביב לניר משה, אי שם בין עזה לרהט. אנחנו יושבים בגינה שלנו במושב. איזה אושר ואיזו שלווה. מי היה מאמין. עץ הזית הסבוך מסתיר את השדות. רעש של פיצוץ חזק מפר את השלווה הדקיקה והקצרה. מה זה היה? קסאם? מטוס? עד כמה קרוב? אני יוצאת מהחצר ורואה בשמי המערב התכולים עננת עשן סמיכה ונוראה. נהמת המטוסים לא מותירה מקום לספק. צה"ל תוקף את עזה. הפיצוצים ממשיכים ופטריות עשן נוספות מתחילות להופיע יותר ויותר קרוב. הבית רועד ואני מתחילה לאבד את עשתונותי. פחד, כעס, בהלה. סערת רגשות. השכנים אומרים שאין סיבה לדאגה. פה עוד לא נפל. הקב"ט אומר לי לא לדאוג- "זה שלנו", "מפציצים אותם מהאוויר". אני מרגישה משותקת. מה להגיד להם. להגיד משהו? מה זה משנה.

אני נזכרת שקצת לפני שהשבת נכנסה דיברתי עם קרובת משפחה שלי. רגע לפני שניתקנו היא אמרה- באמת, לא נעים לי להגיד לך, אבל הגיע הזמן שייכנסו בהם. כמובן, לא באזרחים, אבל שייכנסו בהם. שתקתי. לא ידעתי מה להגיד. איך להגיד את כל מה שעובר לי בראש ובלב כשאני שומעת אמירות כאלה, שהן כל כך יומיומיות בשגרת החיים הישראלית. לבסוף אמרתי- בואי נתפלל שתהיה שבת שלום לכולם. בכל העולם.

התפילה שלי לא נענתה והשבת הייתה שבת שחורה ונוראית. אין דבר כזה להפציץ מבלי לפגוע באזרחים בכלא הכי גדול בעולם הנקרא- רצועת עזה. ואת פטריית העשן הנוראה שעלתה מעל עזה בשבת האחרונה, נר שישי של חנוכה, אני לא אשכח לעולם.

האם יש מקום לדבר היום על אי אלימות? לדבר על אמנות? על תפילה? על צדק? על חיים בשכנות טובה?

האם יש מקום לכל אלו בחיים שלנו-כאן ועכשיו- ישראל-פלסטין?

האם יש קשר ביניהם?

אני מאמינה שכן.

אני מאמינה שהקשר הזה בין הדברים הללו- עבודת שלום- במובן הפוליטי והרוחני, אי אלימות ואמנות- יכול לעזור לנו גם היום. בכאן ועכשיו הסבוך והמוזר הזה.

שמי טלי ואני עוסקת בפעילת שלום ובאמנות וכן כותבת תזה הדנה בשאלות שהזכרתי, בהנחיית ד"ר יאיר רונן, במסגרת לימודי התואר השני בתוכנית לעבודה סוציאלית ואמנות באוניברסיטת בן גוריון.

איך הגעתי למחקר ומה מצאתי עד כה?

גדלתי בבית מלא אמנות. אפשר לומר שזו שפת האם שלי ועד היום אני מרגישה שדרך האמנות- ציור, תיאטרון בובות, צילום, כתיבה וכו'- אני מבטאת את עצמי בצורה האמיתית ביותר. מהבית קיבלתי גם את החינוך לאקטיביזם ולמחויבות לפעילות שלום. מגיל צעיר הייתי מעורבת במפגשי שלום ובמחאה חברתית . עם השנים, עלו לי שאלות רבות הקשורות לחיבור בין אמנות לפעילות שלום ולפעילות חברתית בכלל. וככל שהמצב הפוליטי בארץ הקצין, וההפגנות לוו בהרבה אלימות ותוקפנות (הן מצד המשטרה והן מצד המפגינים ועוברי האורח), עלה בי צורך לחיפוש דרכים אלטרנטיביות. הרגשתי שמשהו חסר.

עם התחושות והשאלות הללו התחלתי את המחקר. הקריאה חשפה אותי לשדה עשיר של פעילויות ורעיונות. גיליתי שבמקומות רבים ברחבי העולם, שהתמודדו עם קונפליקטים אלימים (כגון: אירלנד, דרום אפריקה, יוגוסלביה וכו'), נעשה שימוש עצום ומגוון בכלים אמנותיים במשולב עם פעולות חברתיות ופוליטיות (לדוגמא: שילוב של ליצנות ותיאטרוני בובות בהפגנות, שימוש בסיפורים ובדרמה בקבוצות קונפליקט רב-תרבותיות, יצירת תערוכות אינטראקטיביות בהן הצופה הופך למשתתף במעשה היצירה ועוד).

כחוקרת, כאמנית וכאקטיביסטית מעניין אותי לבדוק כיצד יכולה האמנות לתרום לקידום ולפיתוח של אקטיביזם לא אלים.

על מנת להתחיל לענות על השאלה הזו, אני עוברת לחלק היותר אקדמי של הפוסט הזה. על מנת שלא להבריח את הקוראות והקוראים ששרדו את הקריאה עד כאן- אבל כן להישאר נאמנה למקורות עליהם מתבסס המחקר- אני מצרפת בסוף הטקסט רשימה חלקית של הפניות.

אז למה דווקא אמנות? ולמה דווקא עכשיו?

מחקרים ומאמרים רבים מתארים את התרומות הייחודיות והמשמעותיות של האמנות בהקשר של קידום שינוי חברתי באופן כללי ובפרט בנושאים כגון- התמודדות לא אלימה עם קונפליקטים ומשברים וכן גישור והעצמה בהקשר של רב-תרבותיות ומתחים בין קבוצות שונות בחברה.

אחת התרומות המרכזיות של האמנות בהקשר של שינוי חברתי היא יכולתה לתעל כעס ורגשות קשים לאפיקים יצירתיים ומרפאים.

האמנות שוכנת במעין אזור מעבר שבין המציאות הפנימית (מה אני מרגישה/חשה/חושבת?) לבין המציאות החיצונית (מה קורה בחוץ- מחוץ לגוף שלי- מחוץ לתודעה שלי). במיקום זה טמון כוחה האדיר של האמנות לריפוי ולקישור בין המציאויות הללו, בייחוד בהתמודדות עם קונפליקטים אלימים, שכן במצבים אלו הפער והשבר ביניהן עשוי להיות גדול במיוחד .

תרומות אלו של האמנות- עולות בקנה אחד עם מושג מרכזי בתורתו של מהאטמה גנדהי: אהימסא (ahimsa)- בסנסקריט- אי אלימות/אי פוגענות. גנדהי טען כי אהימסא- אינה שלילה פסיבית של האלימות, אלא הימנעות מוחלטת מפגיעה באחר והתחייבות להתנגדות אקטיבית להפסקת הפגיעה ואי הצדק. כפי שהאמנות פועלת באזור מעבר ומייצרת מרחב סימבולי וסובלימטיבי, כך גם האהימסא מבקשת לקרוא לפעולה שהיא אחרת- שאינה פורקן של הדחף לתגובה אלא סובלימציה שלו הדורשת יצירתיות בעצם השהיית התגובה והחיפוש אחר אלטרנטיבה.

אני מחפשת דרך לסגור את הפוסט הזה. התחלתי בנימה יותר אישית ורגשית ועברתי למילים יותר אקדמיות ומושגיות. התחלתי בחצר ביתי שבניר משה והנה אני מול המחשב באוניברסיטה. בינתיים החושך ירד וחג החנוכה הסתיים.

אני נזכרת בשיחה שהייתה לי לפני כשבוע עם ילדים שאני עובדת איתם ברהט. ביקשתי מהם לספר לי על עיד אל עדחה. הילדים סיפרו על חוויות מהחופשה והמחיזו הצגות. בשל בושתי בערבית המשובשת שבפי- התנדבתי להיות- החרוף- הכבש אותו שוחטים בכל שנה לזכר הכבש שהועלה לעולה במקום הבן. דיברנו על ההבדלים בין המסורת המוסלמית המספרת על עקידת ישמעאל לבין המסורת היהודית המספרת על עקידת יצחק. שאלתי אותם מה מסמל אברהם במסורת המוסלמית. הם אמרו שהוא מסמל את המאמין הגדול ביותר, שהיה מוכן להקריב את בנו בשם האל. נפס אישי, אותו הדבר. דיברנו על כך שאברהם נחשב לאב המשותף לשני העמים- אנחנו בני דודים אחרי הכל...

כמה יצחקים וישמעאלים עוד יוקרבו באזורנו לפני שניזכר שאנחנו בנות ובנים לאותה משפחה?

לפני שניזכר שאנחנו אלו השייכים לאדמה ולא היא לנו?

מה אגיד לילדים ברהט השבוע? האם הם יסכימו לדבר איתי? האם הם יוכלו להאמין לי שאני כל כך מצטערת על כל מה שקורה? שיש יהודים בארץ הזו שמאמינים עדיין בשלום, בפיוס, באי אלימות? זה משנה בכלל?

אני מאמינה שכן.

אני מקווה שכן.

כן מה?

כן להיפגש, כן לדבר, כן לחשוב ביחד מה לעשות בכדי לשנות את המצב, כן לכתוב, כן לשאול שאלות, כן להרגיש, כן להישאר עם לב פתוח, כן לצייר, כן לשחק, כן להתפלל, כן לנשום, כן לחיות.

"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו" ועל כל העולם, ואימרו, אימרו אמן.


מקורות לעיון

Bumiller, K. (2006). Freedom from violence as a human right: toward a feminist politics of nonviolence. (Fifth Annual Women and the Law Conference: The Global Impact of Feminist Legal Theory, part 2).Thomas Jefferson Law Review , 28, 3, 327-354. LegalTrac.
Butler, M.L. (2001). Making waves. Women's Studies International Forum, 4, 3, 387-399. Scirus database.
Cohen, C. (2005). Creative Approaches to Reconciliation. Brandeis University. Retrived November 20, 2007, from http://www.brandeis.edu/ethics/publications/Creative_Approaches.pdf
Duggan, D. (1996). Arts approaches to the conflict in Northern Ireland. In M. Liebmann (ed.), Arts Approaches to Conflict. (Pp.335-346). Bristol: Jessica Kingsley Publishers.
Gandhi, M.H. (19511). The Gita and Sattyagraha; The philosophy on non-volence and The doctorine of the sword. In R. Duncan (Ed.), Selected writings of Mahatma Gandhi (pp. 45-67). Boston: The Beacon Press.
Gandhi, M.H. (1960). Ahimsa or the way of non-violence. In K. Kripalani (Ed.) All men are brothers, (pp. 110-139). Ahmedabad: Navajivan publishing house.
Gandhi, M.H. (1997). The power of non-violence. In S. Narayan (Ed.), The seledted works of Mahatma Gandhi: The voice of truth (pp. 162-164). Ahmedabad: Navajivan Trust.
Halifax, N. V. D. (2003). Feminist art therapy: contributions from feminist theory and contemporary art practice. In S. Hogan (Ed.) Gender issues in art therapy.(pp. 31-45). London: Jessica Kingsley.
Hogan, S. (2003). Introduction: contesting identities. In S. Hogan (Ed.) Gender issues in art therapy.(pp. 11-30). London: Jessica Kingsley.
Huss, E. (2005). Researching creations: Applying arts-based research to Bedouin women’s drawings. International Journal of Qualitative Methods, 4, 4, 1-16.
Martin, B. (2005). Researching nonviolent action: past themes and future possibilities. Peace and Change, 30, 2, 247-270.
Minow, M. (2000). Between Intimates and between Nations: Can Law Stop the Violence? Case Western Reserve Law Review, 50, 851. LexisNexis.
Powell, J., A. (2003). Social justice pannel: lessons from suffering: How social justice informs spirituality. University of St. Thomas Law Journal: Fides et lustitia, 1, 102. Lexis Nexis.
Ricks, T., M. (2006). In Their Own Voices: Palestinian High School Girls and
Their Memories of the Intifadas and Nonviolent Resistance to Israeli Occupation, 1987 to 2004. NWSA Journal, 18, 3, 88-103.
Shank, M. (2005). Transforming social justice: Redefining the Movement:
Art Activism. Seattle Journal for Social Justice, 3, 531-559. LexisNexis.
Tiefenbrun, S. (2005). Representation of international humanitarian laws in the film 'The Pianist': on the curative role of the arts during genocidal war. (Proceedings of the Conference on Law and the Humanities' Representation of the Holocaust, Genocide and Other Human Rights Violations).Thomas Jefferson Law Review, 28, 43-59. LegalTrac.
White, T. R. & Rentschler, R. (2005). Toward a new understanding of the social impact of the arts. 8th International Conference on Arts and Cultural Management, Montreal, 3rd-7th July 2005. Retrived Decamber 23, 2007, from http://incsub.org/impact/wp-content/WhiteRentschler2005_03.pdf
Whittaker, B. (1993). The arts of social change: artistic, philosophical, and managerial issues. (Social Meaning and the Arts). Journal of Arts Management, Law and Society, 23, 1, 25-35. LegalTrac.
Zelizer, C. (2003).The Role of Artistic Processes in Peacebuilding in Bosnia-Herzegovina.Peace and Conflict Studies, 10, 2, 62-75.


תגובה 1: