זהירות, שטח אש!

יום חמישי, ד' טבת, תשס"ט, 1 בינואר, 2009

יום חמישי. בוקר. יושבת מול המחשב של גיסי וגיסתי בתל אביב. לידי יושבת בתם המתוקה, בת שנתיים וחצי, וצופה בסרטון של בת הים הקטנה, כך שהפסקול מהווה את הרקע לפוסט הזה. הסרטון נגמר והקטנה מוחאת כפיים.

קבלתי הרבה תגובות למה שכתבתי ביום שני. יום שני? מרגיש כמו לפני מאה שנה. שבת? מרגיש כמו לפני נצח. כל התגובות היו מלאות אהבה. חלקן היו אוהדות ותומכות גם ברמת התוכן וחלקן העלו שאלות נוקבות- לגבי המעבר בין הכתיבה האישית לאקדמית (אמרו שהוא חד מדי, שאין מספיק דוגמאות) וכמובן לגבי ההשלכות הפוליטיות (כתבו שאני טועה, שאני תמימה, שאני כנראה מפספסת משהו שברור לכולם).

הבוקר אני רוצה לנסות ולהתמודד עם שני האתגרים הללו- של הגישור בין החיים האישיים לבין הרעיונות והמושגים ושל ההיבטים הפוליטיים.

העזתי ושלחתי את מה שכתבתי גם לחברים ולבני משפחה הממוקמים הרחק ממני על גבי המפה הפוליטית. זה דרש ממני אומץ ונכונות- להיכנס לשטח אש מסוכן- האזור של אי ההסכמה. לרוב אני נמנעת מכניסה לשטח הזה ועוקפת אותו בשתיקה. אני פשוט לא מוצאת טעם בוויכוחים האלה, ולכן משתדלת להקשיב בשקט למה שנאמר ומנסה שלא להגיב. אני מקשיבה בשקט לוויכוחים הללו, המתנהלים לידי, ושומעת איך אותן מילים חוזרות על עצמן, אותו תסריט מוכר ועצוב של ויכוח ההופך לריב ומוציא מכולם, כולל ממני, המון תוקפנות. אני מקשיבה בשקט ורואה איך מתפרצים להם בתוכי הרי געש של כעס, פחד ועצב.

האם זו דוגמא לאהימסא- לאי אלימות שלי? לא, ממש לא. זו דוגמא לתגובה של קפיאה, של הימנעות. אני מבינה את האהימסא, בעקבות גנדהי – לא כשלילה פסיבית של האלימות, אלא כהימנעות מוחלטת מפגיעה באחר והתחייבות להתנגדות אקטיבית להפסקת הפגיעה ואי הצדק.

דוגמא לאהימסא- מבחינתי, זה להתגבר על הפחד שלי מאי ההסכמה ולענות על השאלות שקיבלתי בתגובה למה שכתבתי. מה מאפשר לי את ההתגברות על הפחד? אולי המרחק שמייצרת הכתיבה והתקשורת דרך המייל הם המאפשרים לי כרגע את הצעד הזה, שהוא חדש לי.

אני מרגישה שהמרחב של הכתיבה דרך הרשת האינטרנטית- מהווה עבורי מעין אזור מעבר בין המציאות הפנימית שלי (מחשבות, תחושות, רגשות) לבין המציאות החיצונית (חברים, משפחה, עולם). כרגע אנחנו נמצאים במציאות מאוד אלימה ומלאת סתירות וניגודים.

הפער בין המציאות הפנימית לחיצונית שלי הוא כל כך גדול שבא לי לצרוח.

אזור המעבר הזה מאפשר לי לגשר על הפער הבלתי נסבל הזה- בו הדעות שלי נתפסות לרוב כשוליות, כנאיביות וכהזויות. בו הפער בין תפיסות העולם שלי, לבין תפיסות העולם של רב חברי ובני משפחתי הוא כל כך גדול, שאני לא יודעת בכלל איך להתמודד איתו.

אני חווה את הכתיבה שלי כיצירה (המשלבת הסמלה דרך השימוש בשפה ובדימויים וכן עידון/סובלימציה בעצם העיבוד והצמצום של רגשות מורכבים ועזים לרעיון מילולי וכתוב) ואת תוכן הכתיבה כאקטיביזם לא אלים (בכך שהוא מתייחס למציאות האישית והחברתית כפוליטית וקורא לשלום ולפיוס בכל הרבדים).

השהות באזור המעבר הזה- דרך הכתיבה היצירתית- מהווה עבורי גורם מרפא, מרגיע ומארגן. השהות הזו מאפשרת לי להתגבר על הקפיאה והפחד שלי אל מול המלחמה ואל מול אי ההסכמה ולפעול. במקרה הזה- פעולה קטנה ושקטה- שליחת מכתב.

מתוך אזור המעבר המפורז הזה אני רוצה עכשיו להגיב לשאלות שעלו לגבי תפיסותי הפוליטיות והמדיניות.

תמימות? אני מבינה למה זו תגובה שעולה כלפי דברי, ומן הסתם מכירה אותה היטב, אבל לא מרגישה שזה המקום ממנו אני באה. אפילו להיפך. אני רואה את המצב כמאוד סבוך ומורכב ומתבוננת בו בעיניים פקוחות.

אני חושבת שהן צה"ל והן הפלסטינים שוגים טעות מרה ועקובה מדם בבחירה בירי, באלימות ובתוקפנות. אני חושבת שבשלב הראשון צריך להגיע כמה שיותר מהר להפסקת אש ובשלב השני לשאוף להשגת הסכם מדיני.

אני גרה בניר משה. כ-10 ק"מ מערבה לרצועת עזה.

לא מדובר במלחמה עם אויבים רחוקים.

אנחנו שכנים. גרים מאוד מאוד קרוב.

אף אחד לא מתכוון ללכת מפה.

איך שאני רואה את זה- ברמה הכי בסיסית- אנחנו חייבים ללמוד לחיות ביחד.

וזה לימוד קשה, מורכב, מסובך- שהאחריות על הצלחתו נתונה בידי כולנו- ישראליות, ישראלים, פלסטיניות ופלסטינים כאחד.

העניין הוא שיחסי הכוחות בינינו לא שווים.

ישראל מחזיקה בידה הרבה יותר כוח- הן מבחינה צבאית והן מבחינת תמיכה בינ"ל.

עד כה נמנים בעזה קרוב ל-400 הרוגים ול-2000 פצועים, רק מאז יום שבת.

ישראל גם ספגה אבדות קשות, אבל הפגיעות בנפש הן עדיין, ברוך השם, אלחמדוללה, מעטות מבחינת מספר- הן ברמת הרוגים והן ברמת פצועים.

כל אדם שנפגע הוא עולם מלא.

ומי כמוני, כיום, יכולה להעיד על המשמעות של הפגיעה ברמת החרדה ובאורח החיים.

אני כותבת כרגע והכתפיים שלי עדיין מכווצות, הידיים שלי רועדות וקשה לי לנשום.

וזה תוצר ישיר של הפחד שחוויתי בימים האחרונים. חרדה קיומית.

ביום שבת, כמה דקות לאחר שהפיצוצים התחילו, כבר היינו ארוזים ובדרך לחברה במושב שדה צבי- מעט יותר מזרחה מאתנו, ליד בית קמה. שם התארחנו עד אתמול, כשבמקביל הלימודים והעבודה ממשיכים. רק שאין לי בית.

בניר משה אנחנו גרים בקרוואן. גם בשדה צבי- התארחנו בקרוואן. ההוראות של פיקוד העורף, לפי מה שהבנתי בהקשר לקרוואנים- בהישמע אזעקת צבע אדום, לצאת מהבית, לשכב על האדמה ולשים ידיים על הראש. אותי זה לא הצחיק. והבומים היו קרובים וחזקים.

אתמול בבוקר, יום רביעי, הייתי אמורה לנסוע לבאר שבע להכשרה המעשית שלי כעובדת סוציאלית בבית הילדים. מדובר בילדים שהוצאו מביתם בצו משפטי בעקבות התעללות והזנחה. כבר ב-6:00 בבוקר שמעתי את החדשות על נפילות רקטות בבאר שבע ולאחר מכן הגיעה הודעה חד משמעית מהאוניברסיטה על ביטול ההכשרה המעשית עד להודעה חדשה. הייתי עייפה, מותשת ומפוחדת וכל מה שרציתי זה שקט ומנוחה. וכבר ארזתי את מיטלטלי והודעתי לגיסתי שאני בדרך אליה לתל אביב. נכנסתי לאוטו ומצאתי את עצמי נוסעת לבאר שבע. נסעתי לבית הילדים והייתי איתם ועם הצוות ביום הזה. הילדים היו יחסית רגועים, אולי כי לא שמעו שם את האזעקות (בגלל שמערכת הצופרים בבאר שבע לא פעלה אתמול!), ובשבילם לישון ביחד במרתף זה קצת כמו מסיבת פיג'מות ענקית, אבל הלחץ והדאגה ניכרו בנשות הצוות.

אחה"צ נסעתי מבאר שבע לתל אביב תוך שאני מתפללת שלא תיפול עלי שום רקטה בדרך, ושאם יהיה איזה בום אצליח לעצור בצד מבלי לגרום לתאונת דרכים קטלנית רק מהלחץ.

גשם שוטף התחיל לרדת כשעברתי את צומת בית קמה. ברגע של הפוגה בגשם נגלתה בשמיים האפורים קשת כפולה ויפהפיה. הבטתי במחזה הנשגב והמופלא הזה וחייכתי לעצמי. אולי בכל זאת יש תקווה?

אני לא יודעת. אני מקווה שכן. מה שלא יהיה אני מתכננת לחזור ביום ראשון לבאר שבע לעבוד עם הילדים. מ' בן ה-6, מתגורר בבית הילדים כבר כמעט שנתיים. הוא אמר לי אתמול שהוא אוהב אזעקות וחייך אלי בשאלה. אני אמרתי לו שאני דווקא מפחדת מהן מאוד ושלמרות שאני מפחדת באתי לבית הילדים, כי זכרתי שהבטחתי לו שאבוא ביום רביעי, ולא רציתי לאכזב אותו. אני מקווה בכל ליבי שלא יהיה צורך בעוד אזעקות בבאר שבע ושביום ראשון, כשאפגוש אותו שוב, נוכל לשחק בחצר ולא במרחב המוגן.