מה לכתוב? מה לכתוב?

נחליאלי קטן עומד על הסלע ומנענע בזנבו. חברו מהלך על האדמה ברוב חשיבות והידור ומהנהן בראשו סביב, סביב. מקורו הכהה והחד עולה ויורד במהירות. שני בבוקר. הרגליים שלי קפואות. יושבת בבית קפה ליד אשתאול. מבעד לקירות הזכוכית נשקפים אלי שמיים תכולים ומתחתם גבעות עטופות באורנים ובברושים של קק"ל, מנומרות בבתי מושב חבושי גגות רעפים אדומים. חוטי החשמל מחלקים את השמיים ללמעלה וללמטה, מקושטים בכדורים כתומים כבמעין מחרוזת צבעונית ענקית.
כבר שבועיים וחצי שלא הייתי בבית. עייפה מנדודים. עייפה מהפחד ומהבלבול. מתגעגעת הביתה ומפחדת לחזור. עברו כמעט שבועיים מאז הפעם האחרונה שכתבתי. עוד מעט שלושה שבועות ימלאו למצב הנוראי הזה של לחימה/התקפות/הפצצות בעזה. טילים ורקטות בכל הדרום. רשימות ההרוגים והפצועים מתארכות. איבדתי את האומדן. וכמה נפגעי חרדה? וכמה נשים ואנשים איבדו את בתיהם? וכמה פצועים בעזה עוד יאבדו את חייהם בשל המחסור בתרופות ובחשמל?
בימים האחרונים התארחנו אצל חברה בירושלים. בשבת בצהריים מתוך היסח דעת סובבתי את כפתור הרדיו ולפתע נמלא החדר השקט בקולות בהלה, פיצוצים ופרשנות לגבי חוסר ההיענות של אזרחי הדרום להוראות פיקוד העורף. הם מתקהלים סביב אתרי הנפילות ומסרבים לעזוב את המקום. יוצאים מהמרחבים המוגנים. עלה בי דחף מיידי לכבות את הרדיו. הוראות פיקוד העורף של הפחד, הרצון לברוח, להתחבא, להתעטף בשמיכת הפוך ולא לדעת דבר. צלילי הרדיו נמהלו בקריאותיו המסולסלות של המואזין ובדנדון הפעמונים מהכנסיות.
מה יהיה? מה יהיה? למה התחלתי בכלל לכתוב את הבלוג הזה? עכשיו שולחים לי כל מיני תגובות ושאלות ומצפים שאגיב ושאמשיך לכתוב. מה לכתוב? מה לכתוב? כיצד ניתן לכתוב שתיקה? כיצד לכתוב צער ואבל? ריקנות? פחד? עייפות? האם יש מקום למילים וליצירה בימים של מלחמה ושל סבל כל כך גדול?
אני מרימה את ראשי מעל המחברת ורואה ששני זוגות נוספים יושבים כבר בבית הקפה. שלושה דרורים מנתרים על הרצפה ומנקרים פירורים נשכחים. השמש כבר גבוהה בשמיים ושוטפת את האדמה והעצים באור זוהר וחמים. הנחליאלי פורש את כנפיו ואת זנבו על הסלע, רוחץ בשמש. הרגליים שלי עדיין קפואות.
אני מתפללת לשלום. שלום בליבי, שלום בביתי, שלום במשפחתי, שלום בארצי, שלום עלי אדמות.