יום רביעי, 12 בינואר 2011

סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור (ב')

אני יושבת מול המסך המרצד ודוק ערפילי של עייפות מפריד ביני לבין העולם. כבר שלושה לילות שרות כמעט לא ישנה, והעייפות מתחילה לתת בי את אותותיה, לובשת צורות משתנות של אי שקט ועצבנות.
מחוץ לחלון, רוח קרה נוהמת ושורקת לה, מטלטלת את ענפי הדקל והפקאן, ומעיפה את הכביסה הלבנה מצד לצד. הרוח חודרת מבעד לוילון הבורדו הדקיק, מלטפת אותי בעדינות ומספרת לי על היום הבהיר והקר שבחוץ. על ענפי הרימון הערומים, אני יכולה לראות פשוש קטן מקפץ ומניע את זנבו הזקור מצד לצד.
אני כותבת בהפסקות. התחלתי את הכתיבה אתמול בלילה, המשכתי הבוקר ועכשיו כבר אחר הצהריים. יום רביעי. תקופה של סערות ושינויים. מערבולת רגשות ותחושות. שמחה, צער, רוגע, עצבנות, דאגה, כעס, אהבה, שנאה, תקווה, פליאה.  
ובתוך המערבולת הזו אני מוצאת מפלט אצל אלי והמלך בורה בורה היקרים. יש משהו שמאוד מרגיע אותי בחזרה אל ספר הילדות המתוק הזה. משהו מרגיע ומנחם, כמו קול מוכר ואהוב הנשמע במפתיע, בתוך ההמולה הרועשת שבחוץ, מזכיר לי שיש קסמים בעולם ויש ניסים ויש אהבה.

וכך נפתח הספר:
"הו, עצבים!" אמר הקול הזעיר ביותר בעולם.
בתוך הרכות החרישית של הלילה הקיצי, אלי יכלה רק לשמוע את הצליל, שנדמה כאילו הוא מגיע ממקום כלשהו ליד מיטתה.
"הו, עצבים כפולים! איפה האור הזה?"
עיניה של אלי נפקחו בפתאומיות, והיא שכבה מאוד דוממת, מקשיבה. היה רעש קטן של חבטה, ואז הקול הזעיר אמר, "אוי! הו, הילדה חדלת האישים הזו! היא שוב הזיזה את כל הריהוט! אוי! הברך שלי!"
לא לחלוטין בטוחה אם היא ערה או חולמת, אלי הסתובבה במיטה ובאותו רגע נדלקה אחת המנורות הקטנות שבבית הבובות שלה. היא כמעט נפלה מהמיטה מרוב הפתעה.
"ובכן, סוף סוף!" אמר הקול הזעיר. "הרבה יותר טוב!"
"מה יותר טוב?" לחשה אלי.
"הו, את ערה? אמר הקול הזעיר. "האור יותר טוב, כמובן. כיצד אוכל לקרוא את העיתון אם איני יכול למצוא את האור?"
"אני לא יודעת", אמרה אלי.
"גם אני לא", אמר הקול הזעיר. "אם את חייבת להזיז את הרהיטים ממקום למקום, את יכולה לפחות להשאיר את האור דלוק. נחבטתי מאוד חזק בברך שלי משולחן הכתיבה!"
"אני מצטערת", לחשה אלי. לאט לאט היא הרכינה את החצי העליון של גופה מחוץ למיטה, נשענה בידיים שלה על הרצפה, וניסתה להסתכל לתוך חדר האורחים של בית הבובות. אז, מרוב הפתעה, היא צנחה לחלוטין מתוך המיטה, ונחתה בחוזקה על השטיח הצמרירי. "אלוהים אדירים!" אמר הקול הזעיר. "את נשמעת כמו רעידת אדמה!"
בכסא הנדנדה הכחול הקטן ישב איש קטן מאוד עם בטן שמנה, קורא את העיתון של בית הבובות. הוא היה בערך בגובה של שישה אינצ'ים. הוא חבש כתר זהב, מכנסיים מפוספסים באדום ובלבן, נעלי בית אדומות קטנות ושכמיית קטיפה אדומה ארוכה. לאחר רגע הוא הסתכל למעלה.
"ערב טוב", הוא אמר.
אלי שפשפה את העיניים שלה מאוד חזק בכדי להיות בטוחה שהיא לא ישנה. "מי אתה?" היא שאלה. "המלך בורה בורה", אמר האיש הקטן.
"הו", אמרה אלי. ואז היא הוסיפה בנימוס, "שמי אלי".
"נעים מאוד", אמר האיש הקטן.
מצביע על העיתון באצבע מאוד קטנה, הוא המשיך, "אין לך במקרה, עיתון יותר עדכני? כנראה שקראתי את העיתון הזה לפחות תריסר פעמים".
"יש לי רק אחד", אמרה אלי, "וזה זה".
"כמה חבל! למרות שאני מודה שזה יותר טוב מהמקום האחרון שגרתי בו. באותו בית בובות לא היה דבר לקרוא מלבד ספרים שלא באמת נפתחו. קשה מאוד לפתח את המחשבה של אדם על ידי קריאת ספרים שאינם נפתחים".
היה רגע של שקט כאשר המלך בורה בורה המשיך בקריאת העיתון, ואלי המשיכה בבהייה בו.
לבסוף, המלך בורה בורה העיף בה מבט, מעבר לעיתון.
"אנחנו מעריכים את ההשתחוות שלך למלכות", הוא אמר, "אך את רשאית לקום כעת".
"אם אקום לא אוכל לראות אותך".
"בעיות ראייה?"
"בהחלט לא! אבל אתה מאוד קטן!"
"ואת מאוד גדולה", אמר המלך בורה בורה.
"לא ממש. אני בדיוק מתאימה לגיל שלי".
"ואני בדיוק מתאים לגודל שלי".

המשך יבוא...





4 תגובות:

  1. מקסים, גם הפעם, הסיפור שאת מתרגמת ומה שא כותבת ממיסים את הלב.

    השבמחק
  2. באמת זיכרונות מתוקים - הזמן שקראתי לך סיפורים ושירים, ביניהם על המלך הזעיר, הפמיניסט, שאשתו הייתה יוצאת למסעות ארוכים על גב עכבר, והוא היה עקר הבית וטיפל בילדיהם (שמנו 7 ילדים?) ותזונתם העיקרית הייתה חמאת בוטנים...
    מקווה שתמצאי פעם זמן לסיים את תרגום הספר המופלא הזה, ותקבלי רשות להוציאו לאור בעברית עם האיורים הנפלאים.
    אגב, הספר הראשון שהלך לאיבוד היה מתנה שאיתן קיבל כשגרנו בלוס אנג'לס, והיה הראשון במשפחתנו שזכה לשמוע אותי קורה לו מתוכו.
    חיבוק אוהב

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה אבא. ואגב המלך בורה בורה הוא באמת פמיניסט בנוגע לאשתו, אבל הוא קצת רודן ביחסו לילדה אלי. והתינוקות הם אחד עשר במספר והוא אינו מבדיל ביניהם, רק המלכה גריזלדה יודעת את שמותיהם (-:

      מחק