סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור (א')

תמיד אהבתי סיפורים. מאז שאני זוכרת את עצמי ועד עצם היום הזה. והכי אני אוהבת שמקריאים לי. ואת הסיפורים שאני אוהבת, אני אוהבת לשמוע ולקרוא שוב ושוב ושוב ושוב.

אחד מזכרונות הילדות המתוקים ביותר שלי הוא זכרון שבו אבא שלי מספר לי את הסיפור המופלא על הילדה אלי והמלך בורה בורה. הסיפור נפתח בכך שאלי מתעוררת לילה אחד ומגלה שבבית הבובות שלה מתגורר לו מלך אמיתי, המלך רקס בורה בורה, יחד עם אחד עשר התינוקות המלכותיים. הספר היה באנגלית עם איורים מדהימים, ואבא שלי היה מתרגם לי בעל פה תוך כדי. אני זוכרת את הכריכה הצהובה, הדהויה, ואת הדפים הדקים והמקומטים מרב דפדוף.

לימים אבד הספר עצמו, ולפני כמה שנים, אבא שלי השיג עותק שלו בכריכה רכה, דרך האמזון, אני חושבת, שהיה שייך לפני כן לקייטי קלייטון אחת, שמה כתוב באנגלית באותיות עגולות ומסולסלות בראש העמוד הראשון.

ברשימת הדברים שארצה לעשות בחופשת הלידה, שכתבתי לעצמי לפני הלידה, כתבתי- לתרגם את

the king of the dollhouse"" (מאת הסופרת: Patricia Clapp). דבר שאני מתכננת כבר שנים. לתרגום עוד לא הגעתי, אבל החוויה של לקרוא אותו שוב, והפעם כאמא, ריגשה אותי מאוד. האם רות תאהב את הספרים שאני אוהבת? האם היא תאהב שמקריאים לה? איך יהיה לנדוד איתה יחד עם מומו וקסיופאה בעקבות גנבי הזמן, ולהצטרף לבסטיאן ולאטריו בממלכת פנטסיה?

ניסיון ראשון בתרגום אחד הקטעים האהובים עלי, עמ' 65-67. אמא של אלי, שהיא סופרת של ספרי ילדים, נכנסת לחדר של אלי. המלך בורה בורה כל כך נלחץ עד שהוא מכניס לארון המחבוא בבית הבובות את בגדי התינוקות המכובסים, במקום את התינוקות עצמם. ברגע האחרון, כולם מספיקים להתחבא, ואמא של אלי נכנסת ומספרת לאלי, שהיא סיימה לכתוב את הספר עליו עבדה כל הקייץ.

מכאן התרגום:

היא התיישבה על קצה המיטה וחייכה לאלי. "מה עשית עם עצמך כל הימים הללו?" "שיחקתי בבית הבובות שלי". אמה של אלי נשענה מעט קדימה, כך שתוכל להסתכל לתוך החדרים הקטנים. "שכחתי כמה הוא יפה", היא אמרה. אז עלתה על פניה הבעה מופתעת. "אבל היכן הן כל הבובות, אלי? היכן היא המשפחה של בית הבובות? האם אינך משחקת איתן?"

"כבר לא," ענתה אלי בכנות. "הן מעולם לא הצליחו להתכופף כמו שצריך. הן לא נראו אמיתיות."

"לא, בובות אף פעם לא, נכון?" אמרה אמה של אלי, ואלי הייתה מופתעת כמו שקרה לה לפעמים, לגלות שמבוגרים יכולים לחשוב כמו שצריך. "היה לי בית בובות כשהייתי בגילך, ותמיד התפללתי שהבובות שלי יהפכו לאנשים קטנים אמיתיים שיוכלו לזוז בעצמם ולדבר איתי".

העיניים של אלי נפתחו לרווחה. "באמת רצית?"

"בוודאי. אבל זה מעולם לא קרה. זה באמת חבל שאין בכלל אנשים קטנים מספיק בשביל לחיות בבית בובות, לא?"...

אלי לקחה נשימה עמוקה. האם עליה לספר לאמה על המלך בורה בורה ועל המלכה גריזלדה ועל תינוקות חמאת הבוטנים? האם אמה תבין, ותחשוב שזה בסדר שהם ימשיכו לגור שם, אוכלים את כל חמאת הבוטנים ולעולם לא צריכים להתחבא בארון שבכניסה? לפני שאלי הספיקה לסדר את המחשבות, אמה נעמדה.

"לפעמים אני חושבת על לכתוב ספר על בית בובות שחיים בו אנשים קטנים אמיתיים", היא אמרה, "אבל אני לא חושבת שילדים יאמינו בדבר כל כך בלתי אפשרי". היא הרימה את זרועותיה גבוה גבוה והתמתחה בחוזקה. "הו, זה טוב שסיימתי את גברת פינקלטוו! אני חושבת שארד למטה ואאפה משהו אלוהי לקינוח!" היא נגעה קלות בשיער של אלי, ויצאה מן החדר. אלי ישבה בוהה בבית הבובות. "אני הייתי מאמינה בסיפור על אנשים קטנים שחיים בבית בובות", היא לחשה לעצמה. "אני הייתי מאמינה בזה!"

המשך יבוא...