אוי, ג'וליאנו

ביום שני, אנחנו מגיעים בערב להורים שלי בכפר סבא. אני מתיישבת על הספה, ומיניקה את רות. אמא שלי שואלת אם שמענו חדשות. ג'וליאנו מר נרצח בג'נין. גוש קשה וכואב נתקע לי בגרון. קשה לי לנשום. אני עוצמת את העיניים ומלטפת את רות. אוי, ג'וליאנו. אוי, רות.

שיחה מדומיינת עם רות:

אמא, למה את בוכה?

אני בוכה כי אני עצובה.

למה את עצובה?

אני עצובה כי ג'וליאנו מת.

מי זה ג'וליאנו?

ג'וליאנו הוא איש אחד, אמיץ מאוד, מיוחד ומוכשר ויפה כל כך. הוא היה שחקן ובמאי והצליח להביא את אהבת התיאטרון ואהבת החיים להרבה ילדים ומבוגרים. הוא הקדיש את החיים שלו לשלום ועכשיו פתאום רצחו אותו.

רצחו אותו?

כן, מתוקה שלי. איש אחד ירה בו.

והוא מת?

כן, מתוקה שלי, הוא מת.

כמו הציפור שמצאנו בדלי?

כן, מתוקה שלי. כמו הציפור שמתה בדלי.

את ראית אותו מת?

לא, מתוקה שלי, לא ראיתי אותו. אבל אמרו בחדשות. סבתא סיפרה לי.

וכשהוא היה חי, את הכרת אותו? אני פגשתי אותו?

לא, מתוקה שלי, את לא פגשת אותו וגם אני לא הכרתי אותו. רק שמעתי וקראתי עליו. 

איך אפשר להיות עצובים על מישהו שלא מכירים?

יש אנשים שנכנסים לך לתוך הלב גם מרחוק, יש אנשים שבמעשים שלהם הופכים לסמל לתקווה ולשלום, ואנשים כאלה מאוד מרגשים אותי. וג'וליאנו היה איש כזה, שהצליח לרגש ולהביא תקווה גם מרחוק, גם מבלי שהכרתי אותו באופן אישי.

ועכשיו הוא מת ויקברו אותו באדמה?

כן, עכשיו הוא מת ויקברו את הגוף שלו באדמה. 

רק את הגוף שלו יקברו?

כן, מתוקה שלי, רק את הגוף קוברים.

רק את הגוף?

כן, נשמה שלי. רק את הגוף קוברים, והנשמה עפה לה כמו ציפור חופשייה, כמו ציפור שמחה ויפה.

אפשר לראות את הציפור הזאת?

לא יודעת, נשמה שלי. זו ציפור שאי אפשר לראות בעיניים, אולי אפשר לראות אותה בעיניים שבתוך הלב, רק כשעוצמים את העיניים שבראש.

אז עכשיו הציפור של הנשמה שלו עפה?

כן, נשמה שלי, הציפור שלו עפה.

והיא תחזור?

אני מקווה, נשמה שלי, אני מקווה שמדי פעם הציפור שלו תחזור ותבקר אותנו ותזכיר לנו להיות אמיצים ולא לוותר על החלומות שלנו ועל התקווה ועל השלום. גם כשמאוד מאוד קשה ועצוב.

אמא, אני עוצמת את העיניים, ורואה את הציפור שלו עפה. יש לה כנפיים צבעוניות וזנב יפה. היא עפה מהר מהר,
גבוה גבוה, רחוק רחוק.