יום שלישי, 8 במאי 2018

ערב הזיכרון השבור 2012, דברים שהקראתי

                                                                  אפריל 2012, ניסן תשע"ב
ערב הזיכרון השבור. זיכרון נשבר, יום נשבר, זגוגית נשברת, מתפזרת
לרסיסים על הרצפה בקול נפץ גדול, שממשיך להדהד בחלל האוזן, בחלל
הבית, בחדרי הלב.
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ. וְהִגַּדְת לְבִתֵךְ. מה יש כבר להגיד? מחפשת מילים לרקום בהן רסיסי זיכרון, רסיסי כאב, רסיסי תקווה. צפירה נוקבת של דממה עולה בתוכי, משביתה את המילים, מסרבת להיכתב, מסרבת לעמוד בדום במסדר, מסרבת להיות בסדר.
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ. וְהִגַּדְת לְבִתֵךְ. מה להגיד לה? מה להגיד לעצמךְ?
"כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה".
אני רוצה להגיד, שכל עוד בלב שלי פנימה, כל עוד נשמה בקרבי- לנפש
אין דת ואין לאום ואין מין ואין צבע ואין גבול ואין חומה. כל עוד
בלבב פנימה, הנפש שלי הוֹמִיָּה, שהכאב לא חייב להיות רק דבק האֵבֶל
המחבר ומהדק את אבני החומה זו לזו. כל עוד בלבב פנימה, הכאב
יכול להיות גם מורה דרך אמיץ אל מעבר לגבול הזיכרון המבודֵד, אל מחוץ
לחומות הפחד והשנאה. אני רוצה להגיד שאני מעדיפה את החתכים
המדממים שחורצים בי רסיסי הזיכרון השבור, על פני העיוורון והאטימות של 
הסיפורים שלימדו אותי בבית הספר.
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ. וְהִגַּדְת לְבִתֵךְ. אני רוצה להגיד לה ולנו, שכל עוד הלב פתוח והנפש הוֹמִיָּה והעין צופיה והאוזן קשובה- באמת יש תקווה. יש תקווה שדרך הכאב שלנו נצליח לראות ולכבד גם את הכאב של האחר. שדרך הזיכרון והסיפורים שלנו נצליח לפגוש גם את הסיפורים של שכנינו, החיים רק כמה ק"מ מפה, בפאתי מזרח קדימה. יש תקווה לחופש
אמיתי בארצנו. 
יש תקווה לשלום.
אני רוצה לסיים במילותיה של זלדה-
כל שושנה-
כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.
בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת
צִפּוֹר סַפִּירִית
שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתו"ּ
וְנִדְמֶה
כֹּה קָרוֹב
אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,
כֹּה קָרוֹב
נִיחוֹחָה,ּ
כֹּה קָרוֹב
שֶׁקֶט הֶעָלִים,
כֹּה קָרוֹב
אוֹתוֹ אִי-
קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵש.ׁ

אין תגובות:

פרסום תגובה