יום שלישי, 8 במאי 2018

על ימי הולדת וימי זיכרון, על אהבה וגעגועים

אני ביום הולדת 6, מאי 1984
לילה. על קו התפר שבין יום ההולדת שלי (40) לבין יום ההולדת של שירה (6). ממש עכשיו לפני שש שנים, התחילו הצירים להתדפק  על שערי, והלידה של שירה התחילה.


דבר לא יכל היה להכין אותי לנפתולי הלידה הארוכה וההרפתקנית שלה, גם לא הלידה של רות, שהתרחשה רק שנה וחצי קודם לכן.
ודבר לא יכל להכין אותי לאמהות. לא תארים ולא שנים של נסיון בעבודה עם ילדים ולא שיחות ולא ספרים, כלום.
כי מה יכול להכין את הלב לרגעים שבהם הוא נפעם מיופיה, מחוכמתה, מליבה הטוב של בתי?  ומה יכול להכין אותו לרגעים של מרחק, כעס ועייפות, שמגיעים בעוצמות כל כך גבוהות? ואיך מגשרים בכלל על פני הפערים והסתירות הללו?


שירה וחברה מציירות


שירה ורות מציירות



***

נולדתי בל' ניסן, 7 במאי 1978 בירושלים. אמא שלי סיפרה לי שאבא שלי בא לקחת אותנו מבית החולים הביתה ביום העצמאות, כשבוע אחרי הלידה. הוא מילא את האוטו בענפי אחירותם פורחים, צהובים וריחניים. אולי מאז אני אוהבת צהוב, בדיוק כזה. ואת האביב"קצר וחטוף ושובר את הלב"


***

את ימי העצמאות אהבתי מאוד בתור ילדה, בעיקר את הזיקוקים. ככל שהתבגרתי הפך היחס שלי ליום הזה, וליום הזיכרון, ליותר ויותר מורכב. רגשות השייכות התחלפו בזרות, והתחלתי לחפש דרכים שונות לציין את הימים הללו. בשנים האחרונות הצטרפתי לקבוצת תושבות/ים בפרדס חנה שמקיימת טקס זיכרון קהילתי בערב הזה, ערב הזיכרון השבור. השנה לוותה ההכנה לטקס בהשתלחות חסרת תקדים נגד קיומו ונגד מארגניו, שציערה והבהילה אותי מאוד.
למיטב ידיעתי, כל אלו שכתבו בגנות הטקס, מעולם לא נכחו בו בעצמם.


***

לגבי שמו של הטקס ומהותו, כתב אילן שריף:
"אז מה מנסה להגיד השם הזה "זיכרון שבור"? במשך השנים היו לנו מספר הסברים: זיכרון של אדם שבור, הזיכרון עצמו יש בו שברים, היום עצמו יש בו שבר והדבקה מוזרה של עצב ושמחה מהירה מדי של יום העצמאות.
במשך השנים הטקס ניסה לחקור באופן ציבורי את הדרך שבה אנחנו זוכרים באופן ציבורי: את מי אנחנו בוחרים לזכור ואת מי אנחנו מנסים לשכוח, מה הערכים שאנחנו מנסים לאזכר ומה הערכים שאנחנו מנסים להשכיח, מי הם הזוכרים- האם בני המשפחות שזוכרים כל השנה, או הקהילה, ומה זו בכלל קהילה בהקשר של זיכרון?
ניסינו להעלות זוויות שונות של זכרונות- זכרונות למשפחות שיקיריהם נפלו בקרב אך גם משפחות שיקיריהם התאבדו או נהרגו בתאונות, וגם לבחון אם הטקס יכול לשמש במה גם לאבל בגלל אנשים שמתו שלא בנסיבות צבאיות".  


***

בשלוש השנים האחרונות, נפתח הערב בטקס הדלקת נרות קצר, שהייתה לי הזכות להנחות. בכל שנה אני מזמינה את המשתתפות/ים להדליק נר ולהזכיר את שמות יקיריהם, לשתף בדבר מה שרוצים לזכור ולהזכיר. השנה כמעט אף אחד לא רצה לדבר. הדליקו נרות בשקט. העדיפו ללחוש לי באוזן את השמות, ואני חזרתי עליהם במיקרופון.
בכל שנה אני מתרגשת בטקס הזה, אבל השנה מרוב דמעות בקושי הצלחתי להנחות אותו ולחזור על השמות.
רק אחר כך הבנתי שכניראה כשיש לי מת טרי, ימי זיכרון לא באים לי כל כך טוב.

***

בערב הזיכרון השבור 2012, ממש כמה ימים לפני ששירה נולדה, הקראתי כמה דברים שכתבתי. מצרפת כאן את הסרטון וגם קישור לטקסט הכתוב



***

התחלתי לכתוב לפני כמה שעות. בינתיים יום ההולדת שלי כבר חלף, ויום ההולדת של שירה התחיל. רות התעוררה לא מזמן, ושאלה אם כבר אפשר לקשט את השולחן בשביל שירה, אחר כך נרדמה לידי. אני חושבת על ברכות יום הולדת, לשירה ולעצמי. רוצה לברך אותה ואותי שנחיה כל רגע במלאות, בנוכחות, באהבה. שנזכה לרגעים רבים של חסד, מפגש וקירבה, ושנדע לחצות ביחד גם תהומות ומהמורות שנפגוש בדרכנו. 


***

שמעתי פעם שבמסורת האסקימוסית נהוג שהאדם שחוגג יום הולדת, הוא זה שמעניק מתנות לאורחיו. אז אני מצרפת כאן ארבע מתנות יקרות שנתקלתי בהן, צידה לדרך.

נקודת הרוך/ טל ניצן
כָּאן מְקוֹם הָרֹךְ.
גַּם אִם הַלֵּב בִּשְׁתִיקַתוֹ
נִבְלָע בְּתוֹךְ הָעִיר כְּמוֹ אֶבֶן –
דַּע שֶׁזּוֹהִי נְקֻדַּת הָרֹךְ.
תֵּן לִי יָד בָּעוֹלָם.
רָאִיתִי אֵם מְדַבֶּרֶת שִׂנְאָה אֶל יַלְדָּהּ,
מַדְבִּירָה בְּמִלִּים,
רָאִיתִי בִּנְיָן מִתְקַפֵּל לְאָבָק,
קוֹמָה לְאַט לְתוֹךְ קוֹמָה –
כַּמָּה עָלֵינוּ לָחוּס,
כַּמָּה לְשַׁכֵּךְ.
כְּשֶׁלַּיְלָה נִסְגָּר עַל עֹרֶף לֹא מְנֻשָּׁק
אֵין לַזֶּה תַּקָּנָה: לְכָל מַחֲנָק
בְּכָל גָּרוֹן יֵשׁ רַק מַרְפֵּא אֶחָד,
רְאֵה, פָּשׁוּט, זוֹ הַנְּקֻדָּה.

(מתוך ספרה של טל ניצן 'לשכוח ראשונה', הוצאת "עם עובד" 2009)

***



וְכָל הַזְּמַן רָצִים שְׁלִיחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶל יַלְדוּתִי
כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם אוֹ שָׁכַחְתִּי,
כְּמוֹ מִבַּיִת שֶׁעוֹמֵד לְהֵהָרֵס,
אוֹ כְּמוֹ רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ מִן הָאֳנִיָּה הַשּׁוֹקַעַת לְאַט
אֶל הָאִי, כָּךְ אֲנִי מוֹצִיא מִיַּלְדוּתִי
דְּבָרִים וְזִכְרוֹנוֹת לְהֶמְשֵׁךְ חַיַּי.

(יהודה עמיחי, מתוך ספרו "פתוח סגור פתוח", בהוצאת "שוקן")

***

איך בלילה\ יונה וולך
שָׁמַעְתִּי בַּלַּיְלָה
אֵיךְ יָדֶיךָ
בּוֹנוֹת אֶת חַיֶּיךָ
בְּחֶרֶשׁ הַנְּשָׁמָה,
וַאֲנִי אָהַבְתִּי
לִשְׁמֹעַ
אֵיךְ יָדֶיךָ מְפַלְּסוֹת
בֵּינוֹת לְשִׂיחֵי הַחַיִּים
פָּנֶיךָ מְפַלְּסוֹת דֶּרֶךְ
בִּכְיָן הָאֹשֶר
וּמַה
שֶּׁטּוֹב בִּשְׁבִילְךָ
וְגַם בִּשְׁבִילִי
חָשַׁבְתִּי
אֵיךְ יָדַי
תִּבְנֶינָה
אֶת חַיַּי.
(מתוך הספר "זאת היונה - השירים, המחברות הגנוזות, הראיון". עריכה: יאיר קידר והלית ישורון, הוצאת מודן.)

***
זה החלום/ אולב האוגה
תרגמה לעברית- סבינה מסג
זֶה הַחֲלוֹם שֶאָנוּ נוֹצְרִים בְּלִבֵּנוּ בְּלִי לוֹמַר מִלָּה:
שֶׁמַּשֶּׁהוּ מוּפְלָא יִקְרֶה פִּתְאוֹם,
שֶּׁזֶה מוּכְרָח לִקְרוֹת,
שֶׁהַזְּמַן יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַלֵּב יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַשְּׁעָרִים יִפָּתְחוּ לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַסֶּלַע יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁמַּעְיָן נִסְתָּר יִפְרֹץ לְעֻמָּתֵנוּ,
שֶׁהַחֲלוֹם עַצְמוֹ יִפָּתַח לְפָנֵינוּ
וְשֶׁבֹּקֶר אֶחָד נְשַׁיֵּט בְּלִי מֵשִׂים לְתוֹךְ
מִפְרָץ קָטָן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁהָיָה שָׁם כָּל הַזְמַן.
***
נ.ב
תודה אישית ליגאל בן אהרון, שדרך הדף שלו בFB הגעתי לפנינים הללו ולעוד פנינים יפהפיות אחרות. @Playfulness- החופש לפעול

אין תגובות:

פרסום תגובה