יום שבת, 5 באוקטובר 2019

לזכרן של מיכל סלה בת דניאלה והודיה קדם בת רוני

אזהרת טריגר: אלימות, טראומה.
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
ביום שישי נרצחה על ידי בעלה, מיכל סלה, בת 32 במותה.
לא הכרתי אותה.
חיוכה ועיניה הטובות ניבטות אלי מהעיתונים, ולבבות שבורים 
ואבלים מבכים את מותה בטרם עת.




יש איזה מעגל שכול במדינה הזו, שלא חשבתי שאי פעם 
אהיה חלק ממנו. מעגל משפחות הנרצחים. או בשמו המכובס, 
מעגל משפחות נפגעי עבירה. נפגע עבירה הוא אדם שחייו נלקחו 
על ידי אדם אחר, קרוב או זר. 
האמת הכואבת היא שהרבה פעמים הפוגע הוא אדם קרוב, 
הפגיעה מתרחשת במרחב שהיה אמור להיות
הכי מוגן והכי בטוח. 
הפער הזה הוא בלתי נתפס.

בצער רב וביגון קודר אני מקדמת את פניה של משפחה 
נוספת שמצטרפת למעגל העצוב הזה.
ואני שולחת השתתפות כנה בצער של כל אוהביה של מיכל- 
משפחה, חברים וחברות. 
ובכאב לב גדול חושבת גם על אוהביו של האיש שהיה בעלה,
ולקח את חייה ופצע את עצמו, ושבר במעשיו את לבבותיהם 
של כל כך הרבה א/נשים בעולם הזה.
וחושבת על התינוקת הקטנה שברגע אחד השתנו חייה לעד. 
ליבי איתם.
אני שולחת לכולכם חיבוק, אהבה והשתתפות בצער 
שאין לו בכלל מילים.

אני כותבת את המילים הללו מדם ליבי. 
כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת.
הפרטים של הטרגדיה הזו אינם ידועים עדיין, 
ואולי לעולם לא ממש ייוודע כיצד ומדוע
התרחש האסון הנורא הזה.

בתור שותפה למעגל העצוב הזה 
אני רוצה לומר כמה מילים.

לפני כ- 17 שנים, בנר שמיני של חנוכה 
נרצחה על ידי אביה
פעוטה אהובה וזכה, 
הודיה קדם.

הודיה הייתה בתה של רוני קדם, בת דודתי האהובה.
היא הייתה תינוקת מתוקה וחייכנית. 
היא הביאה לעולם כל כך הרבה אור ואהבה.
היא הייתה צריכה להיות בת 19 כיום, 
אך היא נשארה פעוטה לעד. 
נרצחה טרם מלאו לה שנתיים ימים.




כאב הלב הזה לא דוהה.
הפצע הזה לא נרפא לעולם.
באופן אישי למדתי לנשום וללכת מחדש.
למדתי לעשות מעקפים.
למדתי לבחור כל פעם מחדש בחיים.
אבל יש משפטים שעד היום אני לא מסוגלת לשמוע-
"יהיה בסדר", "הכל לטובה", "מה שצריך לקרות קורה".
ולמדתי שיש רגעים, שעות וימים שהנשמה שלי חייבת לעצור 
ולבכות ולהתאבל. גם אחרי 17 שנה.

**********************

מצרפת לסיום שיר אהבה שכתבתי בחורף 2009, לעפרי, 
בתה של חברתי יערה, בערך שנה לפני שהפכתי לאמא בעצמי. 
השיר הזה הוא מעין אבן דרך בבחירה שלי בחיים, באהבה 
וביצירה, למרות הכל.
הכאב לא נעלם לא אז ולא היום, והוא שזור בחיים שלי 
וגם בשיר הזה.                   
אבל אני חוזרת ובוחרת בחיים. בכל פעם מחדש.
ורוני, אמא של הודיה, היא השראה שלי בבחירה הזו, 
שהיא ממש לא מובנת מאליה, למי שעובר אסון כזה נוראי, 
שמעבר לכל דמיון.

בזמנו, זכה השיר ללחן ולביצוע של נתנאל גולדברג, 

ואני מצרפת  כאן את הקישור לביצוע שלו.
ומנצלת את ההזדמנות להודות שוב לנתנאל מכל הלב

והנה השיר-

שיר אהבה לעפרי
כף ידך הקטנה בכף ידי הגדולה. אנחנו גומאות את 

המרחק בקיפצוצים עולצים (אני מדלגת ואת דוהרת). 
זהו יום שבת כמעט חורפי, והרחובות הירושלמיים 
שוקטים וריקים. כף ידך חמימה ורכה, ולרגע נדמה כי 
העולם באמת יפה ועגול.
כף ידך הקטנה בכף ידי הגדולה. 

את מביטה אלי בעיניים יפות ועגולות, 
ומבטך חם ובוטח כמו מגע כף ידך.

הו, מה טוב ונעים להביט בעינייך מביטות בעיני. 
הו, מה טוב ונעים לאחוז בידך הקטנה ולדלג 
איתך ברחובות שוקטים וריקים, כאילו העולם 
באמת יפה ועגול. לרגע נדמה כי הכל כשורה. לרגע 
ניתן להאמין כי לב האדם טוב מנעוריו.

אין תגובות:

פרסום תגובה