כאן מותר

החלון פתוח לראשונה מזה ימים רבים. משב רוח 
רענן נכנס דרך החלון ונושא עימו ניחוח אדמה 
רטובה והבטחה להתחדשות. השמיים הבהירים
יפים כל כך, שקשה לדמיין את הדחיסות והמחנק 
של ימי האובך. בזמן האובך שאלתי את רות (עוד 
מעט כבר בת 5) באיזה צבע השמיים. 
ורות ענתה- כתום, אפור, צהוב. ואכן כך היה.
לרגעים נדמה היה, שהאובך הנוראי הזה יישאר 
לעולמים. עם הקושי לנשום. עם החלונות 
הסגורים. והנה, נפתחו השמיים, נפתחו
החלונות, הייפתחו גם הלבבות שנסגרו?

בקיץ נסענו לשדה בוקר לערב שירה 
לזכרו של איל וייל,
שהיה מדריך שלי בחוג נוער שדה בוקר 
וחבר יקר ואהוב. 
הוא נהרג בגיל 28 במהלך טיול 
בהרי האנדים בדרום אמריקה. 
אני הייתי אז בת 17, באמצע החופש הגדול בין י"א לי"ב. 
ביום מותו, זה היה יום רביעי בצהריים, 
קיבלתי ממנו את הגלויה האחרונה.

עשרים שנה חלפו מאז, ועדיין מלווים אותי 
רגעי החסד של טיולי החוג המדבריים 
והלילות הארוכים סביב המדורה. 
זוכרת שיחות נפש, את איל מנגן ושר בקולו הרך
והחם, ואת החוויה של רצון עז, 

שהלילה לא ייגמר לעולם  

ורק נמשיך לשיר עוד ועוד.
זוכרת ביקור משותף בירושלים, 
ואת איל עוצר את המכונית באמצע כביש סואן, 

ויורד לעזור לאשה שנתקעה עם רכבה.
זכרונות פשוטים, קטנים, חיים כאלה. 
עשרים שנה חלפו, אך הכביש המתפתל, 

בואכה שדה בוקר, עם הנוף הנפתח של בקעת צין, 

וברכת השלום מחוד עקב במרחק, 

כל אלו לא השתנו בכלל. 

ואותה תחושת ביתיות ומשפחתיות 

מוכרת, עדיין עולה בי אל מול הנופים הללו,
כל פעם מחדש.

בנסיעה הארוכה מפרדס חנה למדבר 
שוחחתי עם בנותי.
הן אוהבות טיולים ואוהבות את המדבר, 
ומכנות את שדה בוקר, 
בשפתן נטולת הר': SDEY BOKEY. 
הכנתי נאום קצר ומותאם לגילן, 
שלא לחשוף אותן חס ושלום לעוצמת האימה, 

אך כרגיל תוכניות לחוד ומציאות לחוד.

אני: אנחנו נוסעות לשדה בוקר 
כדי לפגוש חברים.
נטייל ונשיר סביב המדורה.
היה לנו חבר טוב שמת לפני הרבה שנים,
ואנחנו רוצים לזכור אותו ביחד.

רות: ממה הוא מת?
אני: הוא מת בטיול בארץ רחוקה.
שירה: אוטו דרס אותו?
אני: לא, הוא נפל לבור בהרים.
שירה: כואב לו?
אני: לא חמודה. 
הוא כבר מת הרבה שנים ולא כואב לו כלום.

כך המשיכה השיחה, והמשיכו השאלות, 
ועם כל שאלה שלהן, עלו אצלי עוד ועוד שאלות.
במה נכון לי לשתף אותן?
איך אפשר לדבר עם ילדים 
על המוות בצורה פתוחה,

אבל מותאמת לגיל? 
איך אפשר לדבר עם עצמי 

על המוות מבלי להיבהל, מבלי לברוח?

בסוף השיחה שאלה רות:
אמא, אם חושבים ומתפללים חזק חזק,
אפשר שמישהו שהוא מת יהיה לא מת?

ועניתי לה בשברון לב את האמת המרה,
שלצערי זה ממש לא ככה.
ניסיתי, אמרתי לה, 

וזה אף פעם לא עבד לי.

המפגש המדברי עם בני משפחתו של איל, 
ועם חברי נעורי, שלא ראיתי שנים רבות, 
היה מאוד מרגש.
טיילנו יחד, שרנו מסביב למדורה, 
והילדים הסתובבו והסתודדו, שיחקו,
צחקו, הקשיבו לסיפורים.

רות ושירה התרגשו מאוד מהשינה באוהל, 
האהובה עליהן כל כך, 

ועוד באותו לילה, 
החלו במשחק חדש שהמציאו. 
שמו: "אנחנו מתות" (דגש על ההברה הראשונה).
שאלותיהן ומשחקי המוות שלהן, 

המשיכו כל הקיץ, 

ואני נעתי בין בהלה 

(אולי חשפתי אותן למידע 

שהוא קשה מדי, מפחיד מדי),

לבין רוגע ופליאה אל מול היכולת המקסימה 
שלהן להתמודד עם אירועים לא פשוטים, 
דרך משחק ודמיון.

התחלתי לכתוב בבוקר ועכשיו כבר צהריים.
עוד מעט הבנות חוזרות מהגן, 

ומחר כבר יום כיפור. 

החלון פתוח, 
ורוח קרירה עדיין נושבת.

 
עלי העצים שנעים בחוץ, 
מספרים לי שלרגע אחד, 
הרגע הזה, 
הכל בסדר.

מסיימת עם שלושה שירים 

ותפילה אחת, 
מינחה לקראת יום הכיפורים. 
שתהיה שנה טובה ומתוקה 
וחתימה טובה לכולנו.

תנועה / אווה ליפסקה

לֹא שִׁעַרְתִּי
שֶׁצִּפּוֹר תְּצַלְצֵל אֵלַי
וְתֹאמַר
אָנוּ מְעוֹפְפוֹת יַחְדָּו בָּעוֹלָם הַזֶּה.
וְאַף שֶׁאֲנִי בְּלִי כְּנָפַיִם
וְהִיא בְּלִי פְּנֵי אָדָם
שְׁתֵּינוּ קוֹרְאוֹת אֶת הַתְּנוּעָה.
חֹמֶר הַקְּרִיאָה שֶׁל הַקִּיּוּם.


איפה- דן פגיס
הִתְחַבֵּאתִי בָּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.
בָּאָרוֹן אֵינֶנִּי.
וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן,
גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.
הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.
לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.
בְּאַחַד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי
אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי.

כאן מותר- טלי גילן 

סוּסֵי פֶּרֶא דּוֹהֲרִים 

בָּעֲרָבוֹת רְחוֹקוֹת. 

הֵדֵי פַּרְסוֹתֵיהֶם 

מַרְעִידִים אֶת זְגוּגִיּוֹת חַלּוֹנִי. 

עַל הַדַּף רָצוֹת מִלִּים, 

מִתְפָּרְאוֹת,

מִתְפָּרְקוֹת, 

מִתְקָרְבוֹת, 

מִתְרַחֲקוֹת. 

הַמִּילָה "צָרִיךְ" 

דּוֹקֶרֶת אוֹתִי בְּחוּט בַּרְזֶל חָלוּד. 

הַמִּילָה "מֻתָּר" 

מְלַטֶּפֶת אוֹתִי בְּרַכּוּת, 

וּפוֹרַעַת אֶת שְׂעָרִי. 

חֶבֶל, 

נוֹצָה, 

בּוֹרֵג יָשָׁן, 

גַּרְגִּירֵי חוֹל, 

גּוּלָה זוֹהֶרֶת, 

דַּף זָהָב מָהוּהַּ וּמְקֻמָּט. 

קֻפְסַת אוֹצָרוֹת 

נִפְתַּחַת 

וְנִסְגֶּרֶת. 

כָּאן 

מֻתָּר.

תפילת האהבה מאת ר' אמה שם-בה אילון 

אהבה רבה אהבתנו הויה אלוהינו.
חמלה גדולה ויתרה חמלתה עלינו.
באהבה עמוקה בחרת בנו לעולמך, 

ותיתן לנו הויה אלוהינו 

חיים ויופי ואמת ואהבה.
בבקשה אלוהים, למד אותנו לאהוב באמת. 

בבקשה אלוהים, למד אותי לאהוב באמת.
למד אותנו את חוקי האהבה, כי תורה היא 

וללמוד אנו חפצים. 

והאר עיננו באהבה, והאר נפשנו באהבה.
ותפתח בנו פתח לאהוב את עצמנו.
והרחב את אהבתנו כך שתכלול עולם ומלואו.
ולא נבוש באהבה, ולא נכלם בעוצמתה,
ולא נכשל בהסתרתה.
קרבנו הויה אלוהינו להודות לך וליחדך ולדעתך
כאחדות שמעבר לכל ריבוי.
ואהבתך אל תסתיר ממנו לעולמים.
ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים.
ברוך אתה הויה הבוחר באהבה.