עוד שיר תפילה

בוקר יום שישי. אני מתעוררת מוקדם, ואור ראשון מסתנן מבעד לחלון. מרתיחה מים בפינג'אן, ונהנית מהשקט ומריח הקפה המתפשט במטבח. איתמר מתעורר, ואנחנו מכינים ארוחת בוקר וכריכים לבנות, אבל הן מסרבות להתעורר. לאחר מספר לא מבוטל של ניסיונות השכמה, הן מצטרפות אלינו ומתארגנות לאיטן. הזמן חולף, ואנחנו מגיעים לגנים באיחור רב. הגננות כבר רגילות, ואפילו לא מעירות לנו.

*

בדרך לתחנת הרכבת, אני עוצרת במכולת השכונתית. אשה מבוגרת, לבושת שחורים, מבקשת שאסיע אותה לקופת החולים. בדרך היא מספרת לי את סיפור חייה, היא אלמנה עם תשעה ילדים, לב ענק והרבה צרות. אני מחכה לה שתסיים את ענייניה בקופה, מסיעה אותה למרכז המושבה, ועולה על הרכבת באיחור של שעה.

 *

בצל אירועי הדמים של הימים האחרונים, אני מתבוננת על הנוסעים בחשדנות רבה, ומתפללת שאף אחד לא ידקור אותי. מרגישה את המתח שלי ושל הנוסעים האחרים. מזהה את קמט הדאגה שמתיישב לי במרכז המצח ואת הכיווץ בכתפיים.

בדרך כלל אני אוהבת לנסוע ברכבת. אוהבת את הרווח הזה שבין דבר אחד לדבר אחר. ואפילו עכשיו, אחרי שהמתח מתפוגג לו, אני נהנית מהזמן הנינוח של הנסיעה. 

*

מצרפת כאן שיר  שכתבתי בקיץ שעבר, בצל אירועי הדמים של הסבב הקודם. אני לא זמרת, וזו היא סקיצה לא גמורה, המאתגרת את הפרפקציוניזם שלי. אבל איכשהו השיר הזה ליווה אותי בתקופה האחרונה, ונראה לי שהגיע הזמן שלו לצאת לעולם, גם ככה, בדיוק איך שהוא עכשיו, לא גמור, לא שלם ולא מושלם.

שמיים אדומים

יושבת מול הים,

בתי בחיקי,

זו היא שעת השקיעה.

ממזרח לבנה,

ממערב החמה,

מתחתינו אדמה.

השמיים אדומים,

האדמה אדומה,

קייץ של מלחמה.

שמרי על כולנו,

בנייך ובנותייך

הו, אמא אדמה.

שמרי על כולנו,

בנייך ובנותייך,

הו, אמא אדמה.

הו, אמא אדמה.